ביקורת: דוקטור סטריינג'

עוד סרט גיבורי על סטנדרטי לחלוטין, וגם סרט מרהיב, ייחודי ומגניב. איך זה יכול להיות? קסם

סטיבן סטריינג' ניסה לרצות את ההורים שלו. הם רצו שהוא יהיה רופא, לא גיבור-על. אבל אם ההורים של סטיבן סטריינג' היו רציניים בעניין, הם באמת היו צריכים לשנות שם משפחה, לבחור שם פרטי שלא מתחיל בס', או לכל הפחות לוותר על חלום הרפואה של בנם. כששמך המלא הוא דוקטור סטיבן סטריינג'. זה רק עניין של זמן עד שתיפול לבריכה חומצית, ייפול עליך מטאור זרחני או‏ שתעקוץ אותך מדוזה רדיואקטיבית.

אז העלילה של "דוקטור סטריינג'" היא, איך לומר, לא הכי מקורית שהיתה לסרט, שלא לומר סרט גיבורי על, אי פעם. שירו איתי: סטיבן סטריינג' הוא מנתח מצליח עשיר ומתנשא, שתיים שלוש ארבע, שעובר תאונה ששוברת אותו וגורמת לו לאבד את מקור גאוותו, שתיים שלוש ארבע, אז הוא נוסע שתיים שלוש ארבע למזרח הרחוק שתיים שלוש ארבע כדי להתמחות באמנויות איזוטריות שיהפכו אותו – ועכשיו כולם ביחד – לגיבור על. זאת בין השאר העלילה של "באטמן מתחיל", ובשינויים קלים, גם של "איירון מן". בתור פרק ראשון בקורותיו של גיבור, קשה להיות יותר סטנדרטי מזה.

אבל הקטע עם מארוול, כך מתברר בשנים האחרונות, הוא שהם עושים "סטנדרטי" ממש טוב. "דוקטור סטריינג'" הוא סרט נוסחתי לגמרי, והוא גם מרהיב, מגניב ולא משעמם, ובכלל – מצדיק יציאה מהבית. זה לא סרט שיעורר מהפכה משום סוג, ויכול להיות שרבים מהדירוגים הנצחיים של סרטי מארוול הוא ימוקם נמוך יחסית, אבל מה לעשות שזאת עדיין חבילת בידור ממש מוצלחת?

דוקטור סטריינג' הוא בנדיקט קמברבץ'. וזאת לא חוכמה גדולה. אתם רוצים מישהו שייראה מסתורי, כריזמטי, יודע הרבה, סנוב ויהיר, אתם לוקחים את בנדיקט קמברבץ'. Duh. מה שנחמד הוא שחלק גדול מהסרט סטריינג' עובר בחינוך מחדש, כשהמאסטרית שלו מראה לו כמה דברים שהוא לא מבין יש ביקום, ולכן קמברבץ' עובר אותו במוד קיאנו ריבס: בוהה בתדהמה מסביב ועושה "וואה". נחמד לראות את מי שהתמחה בתפקידי שמוק יהיר נכנס לתפקיד הקלולס, לשם שינוי. המאסטרית שלו היא טילדה סווינטון, וזה ממש, ממש לא חכמה, מכיוון שסווינטון היא כידוע מלכה חייזרית שירדה אלינו מהרקיע, ואין תפקיד שהיא עושה שלא יהיה נהדר. אם כי צריך להודות שגם סווינטון עושה כאן תפקיד די סטנדרטי: היא מגלמת כאן, למעשה, את יודה, ועושה את זה היטב – בהחלט הייתי מעדיף ללמוד את סודות היקום מטילדה סווינטון ולא מגמד שעיר עם בעיות בתחביר – אבל זה עדיין רק יודה, דמות סטוק סטנדרטית. שוב: הסרט הזה עושה סטנדרטי ממש טוב.

החבילה הרגילה של מארוול כוללת, למרבה הצער, גם נבל חלש למדי ולא מעניין, שרוצה להשתלט על העולם כי ככה (מאדס מיקלסן), ודמות נשית שתשמש כבת זוג פוטנציאלית לגיבור (רייצ'ל מקאדמס) שהיא אמנם אישה-חזקה-ועצמאית אבל לא באמת עושה שום דבר חשוב.

עם כל הכבוד לקמברבץ' ואפילו לסווינטון, מה שמבדיל בין סטריינג' לבין כל סרט אחר הוא הרגעים שבהם הסרט מדגים את השליטה של הקוסמים בזמן ובמרחב, או במילים אחרות, מתנהג כאילו המקרנה בלעה סמים קשים וקליידוסקופ. ואפילו הסצינות האלה לא בדיוק מקוריות. סקוט דריקסון, במאי הסרט, כנראה מאוד אוהב את "התחלה" של כריסטופר נולאן, או לפחות את סצינות עיוות-המציאות שבו, וההוראה שהוא נתן לאנשי האפקטים היתה "תנו לי בדיוק כזה, רק הרבה יותר". גם סצינות המזדרון המתהפך עם הגרביטציה המשתנה, וגם סצינות העיר המתקפלת אל תוך עצמה, זוכות כאן למה שנראה כמו מחוות ישירות, שלא לומר העתקות – רק שכל מי שטוען להעתקה יכול וצריך לשבת בשקט כשה"עותק" היא כל כך יותר גדול ויותר טוב מהמקור. המרחב המתקפל ב"דוקטור סטריינג'" הוא בדיוק מסוג הדברים שאני הייתי פוקד על חברת האפקטים שלי לעשות, אילו היתה לי חברת אפקטים ותקציב בלתי מוגבל. זה מוזר ומרהיב ונפלא. סטריינג' לא רק עושה מניו יורק אוריגמי בשביל הרקע: סצינות האקשן שבסרט משתמשות בעיוותי המרחב (ובנקודה מסוימת, הזמן) שבו, ועושות איתם דברים כיפיים.

העולם של "הנוקמים" כמעט לא מוזכר כאן; זה לא אחד מסרטי מארוול שדורשים שיעורי בית וצפיה ב-13 סרטים קודמים כעבודת הכנה, אלא כזה שאפשר לראות גם בלי לראות שום סרט קודם בסדרת-העל הזאת ולא לפספס שום דבר. אבל בסופו של דבר, כל הנחמד-פלוס היפה הזה מוביל לנקודה שבה יש עוד גיבור בעולם של מארוול, והוא קוסם. מה שמעלה את התהיה (וגם זה כבר סטנדרטי) – איך ישתלב הקוסם הזה בעולם של טוני סטארק, תור והענק. הבעיה עם קוסמים בספרות ובקולנוע תמיד היתה שהכוחות שלהם לא מוגדרים היטב: אם גנדלף הוא קוסם כל כך אדיר, למה הוא לא יכול לעשות קסם חזק יותר מפרוז'קטור? אם בעולם של הארי פוטר יש מחוללי-זמן, למה לא משתמשים בהם כדי לפתור כל בעיה? הסרט מצליח, וזה לא לגמרי פשוט, להגיע עד הסוף תוך שמירה על העמדת הפנים כאילו יש פה חוקיות, ואם א' יכול לנצח את ב' זה לא אומר שהוא יביס את ג', בגלל שצ'קרות ואנרגיה וכאלה. אבל המכשפים ב"דוקטור סטריינג'" בלי ספק יוכלו לקרוע לאיירון מן, נגיד, את הצורה בלי להתאמץ, ולא נראה שאיום כלשהו שמקורו ביקום שלנו יכול להוות אתגר בפניהם. העולם המסובך הזה הפך לעוד יותר מסובך, וכנראה עוד פחות אמין.

קצת מוזר להגיד על סרט שכולל עיוותי-מציאות בקנה מידה ענק ומאבק על עתיד העולם שהוא "קטן", אבל "דוקטור סטריינג'" הוא בדיוק כזה: ביחס לבומבסטיות הרגילה של מארוול וגיבורי על בכלל, הוא סרט קטן. הוא מתמקד בדמות אחת, לא מתיימר להיות הסרט-האולטימטיבי-שאתם-חייבים-לראות-לפני-שתמותו, ולא עוסק באופן בולט בהכנת הקרקע לסרט ההמשך החמישי שלו. וזה בסדר. אם הסרטים הבינוניים של מארוול יישארו כאלה מוצלחים, הם יישארו בפסגת העולם עוד הרבה זמן.