קחי אותי לגיהנום

Drag Me to Hell

במאי: סם ריימי
תסריט: סם ואיוון ריימי
שחקים: אליסון לוהמן, ג'סטין לונג, לורנה רייבר, דיליפ ראו

קריסטין בראון היא הבחורה הכי חמודה שתפגשו בחיים שלכם. היא צמחונית, אוהבת חיות, נחמדה וחייכנית, ולמרות שהיא עובדת בבנק – מקום שלרוב לא יימצאו בו אנשים אדיבים במיוחד – היא תעשה הכל כדי לעזור לכם לקבל את ההלוואה הזו שאתם כל כך צריכים. אבל אחרי כל כך הרבה חיוכים ועבודה קשה, קריסטין רוצה רק דבר אחד: משרת סגן מנהל הסניף. במקרה הזה כל החיוכים שבעולם לא יעזרו לה. מנהל הסניף מחפש מישהו שלא מפחד להחליט החלטות קשות.

החלטה קשה מהסוג הזה, הבוס רומז, היא זו שעומדת מולה כרגע: ממש ברגע זה התישבה מול קריסטין אישה זקנה שנראית כמו מכשפה מהאגדות, ומבקשת את עזרתה בדחיית תשלומי משכנתא, כדי שלא לאבד את ביתה. עכשיו קריסטין נמצאת בדילמה: האם לעזור לאישה או לשפר את סיכוייה לקבל את הקידום? כדי להוכיח שהיא מסוגלת לקבל החלטות קשות, קריסטין מחליטה להעיף את האישה מהבנק בבושת פנים, מלווה בזוג מאבטחים. מה שקריסטין לא יודעת הוא שהאישה הזקנה היא צועניה (שוק!), וזו החליטה להטיל עליה קללה (שוק שוק!), הקללה החמורה ביותר שהיא מכירה (שוק שוק שוק!) – הלאמיה. שזה כמו לאמה, רק דומה יותר לעז.

מאותו רגע שד הלאמיה שם לו למטרה למרר את חייה של קריסטין, בעזרת מספר שיא של סצינות "בה!". מדיום, שחנותו ממוקמת למרבה הנוחות ממש ליד הבנק, מסביר לה שצפויים לה שלושה ימים של סבל, שבסופם היא תילקח לגיהינום – כך שאפשר בהחלט לומר שהרע עוד לפנינו, ולפניה.

סרטי אימה אמורים להיות מפחידים, אלא ש'קחי אותי לגיהנום' הוא לא סרט מפחיד. אם כבר, הוא סרט מגעיל. אם יש משהו שמגעיל אתכם, סביר להניח שתמצאו אותו בסרט. בין היתר יש שם הפרשות גוף, גופות מרקיבות, חרקים שמבקרים בתוך בני אדם, איברים פנימיים שמבקרים מחוץ לבני אדם, ומטפחת. ואם חשבתם שאין שום דבר מגעיל במטפחת, תאמינו לי – היא מגעילה. בתור שתי נשים שלא ממש מחבבות זו את זו, כריסטין והצועניה מגיעות מספר מפתיע של פעמים למגע פה-על-פה – עם או בלי שיניים תותבות – ולחילופי מוחטה אינטנסיביים; בהזדמנויות אחרות, חפצים ננעצים באופן שלא משתמע לשתי פנים בתוך הגרון של אנשים. 'קחי אותי לגיהנום' מבחיל עד כדי כך שמצאתי את עצמי מסתכלת הצידה מדי פעם, בסצינות שהיו מבחינתי קצת יותר מדי. יש, כאמור, גם המון הבהלות. פחד אמיתי, לעומת זאת, לא היה שם.

'קחי אותי לגיהנום' הולך בדרכיהם של סרטי האימה/טראש הקודמים של הבמאי סם ריימי, דוגמת 'מוות אכזרי' – וגם בדרכו של 'ספיידרמן 3', שנע בין סרט אקשן לקומדיה לא מכוונת. כמוהו, 'קחי אותי לגיהנום' מתנדנד בין ז'אנרים. נראה שסאם ריימי לא הצליח להחליט אם הוא רוצה לקחת את עצמו ברצינות: כמעט כל רגעי האימה מסתיימים במשהו שהוא במקרה הטוב בנאלי לחלוטין ובמקרה הרע פארודיה על עצמו. סצינות רבות מוגזמות כל כך עד שהן מעוררות צחוק: טיפת דם אחת עשויה להיות דרמה, אבל כשקריסטין, מסיבה לא ברורה, סובלת מ"דימום מהאף" שיוצא בסילוני דם אדירים שכאילו פרצו מברז כיבוי, זו קומדיה, או ליתר דיוק, קאמפ.

הקאמפיות של 'קחי אותי לגיהנום' לא מתבטאת רק בסצינות האימה. לפעמים ריימי הסתפק באמצעים סטנדרטיים יותר, כמו דיאלוגים עציים ולא ריאליים, ודמויות שמתנהגות באופן לא רציונלי. החבר של קריסטין (ג'סטין לונג, "אני מק") מזגזג בין אמונה לחוסר אמונה בקללה בכל סצינה שבה הוא מופיע. זה עוד כלום לעומת קריסטין עצמה, הדמות הכי לא עקבית בסרט. היא מגיבה לכל סיטואציה בצורה אחרת, כאילו היתה דמות שונה בכל פעם: רגע אחד היא נערה תמימה ומפוחדת, ואחריו היא אקשן-בייב לוחמת וחסרת רחמים. אבל מה שיותר גרוע זה שהדמות שלה פשוט לא מעניינת. היא מעצבנת, היא מתנחמדת, היא כתובה ומשוחקת רע, ורוב הסרט קיוויתי ששד הלאמיה יעשה לכולנו טובה וייקח אותה כבר, ויפה יום אחד קודם. וזו הבעיה הגדולה של 'קחי אותי לגיהנום': אם אני לא דואגת לחיי הגיבורה, למה לי בכלל לצפות בו?

'קחי אותי לגיהנום' גרם לי לתחושת החמצה אדירה. הרעיון אמנם לא מקורי במיוחד, אבל יש בסרט הרבה סצינות אימה מקוריות, שהיו יכולות להיות אפקטיביות אילו רק לא היו מוגזמות עד גיחוך. כדי לחדד את תחושת ההחמצה, ריימי דואג לזרוק במהלך הסרט רמזים לפואנטה מתוחכמת עם טוויסטים ודילמות מוסריות – אבל בסופו של דבר מבצע אותם בצורה משעממת וצפויה.

כסרט אימה, 'קחי אותי לגיהנום' לא עובד. במקום להפחיד, הסרט נע על הקו שבין בי-מובי זוועתוני לפארודיה על סרטי אימה. כיוון שכך, הוא מתאים יותר כסרט DVD לצפייה עם החבר'ה, ורצוי גם בחברת שתייה חריפה. באופן הזה אפשר ממש ליהנות ממנו.