סימנים של כבוד

במקור: Eastern Promises
במאי: דייויד קרוננברג
תסריט: סטיבן נייט
שחקנים: נעמי וואטס, ויגו מורטנסן, וינסנט קאסל, ארמין מילר-שטאל

לונדון. לילה. ספר ולקוח משוחחים ביניהם ברוסית במספרה. מן השיחה עולה שהלקוח מעורב בעסקים לא חוקיים, מה שנקרא מאפיה (ולא כזו של לחם). הספר מספר על אחיינו המפגר קלות, שנכנס לפתע. "סיים את המלאכה", מורה הספר, והאחיין אוחז בתער ומשסף את גרונו של הלקוח. המצלמה מתמקדת בתנועות הניסור הגסות ובקיתונות הדם המשפריצים לכל עבר. כן, אנחנו בסרט של דיוויד קרוננברג.

זה הפרט החשוב ביותר שכדאי לדעת לפני הצפיה. קרוננברג לא עושה סרטים רק בשביל לספר סיפור, או להעביר מסר – הוא עושה סרטים שחלק ממטרתם לזעזע. לכן, המשך ביקורת זו אינו רלוונטי לכל מי שמראה של דם, איברים קטועים ומיני מיתות עושה לו רע. זה חבל, כי יש ב'סימנים של כבוד' הרבה יותר מזה, אבל לא הייתי רוצה שתהיו מאלה שקמים באמצע ההקרנה בעקבות רגע קשה במיוחד לצפיה ולא שבים עוד.

עכשיו כשהורדנו את הסיכוי לתביעות משפטיות, אפשר להתמקד בעלילה. אנה (נעמי ווטס) היא מיילדת לונדונית ממוצא רוסי המוציאה תינוקת חיה מגופה של נערה גוססת. בעקבות מותה של האם עתידה התינוקת להימסר לרשויות, אבל אנה, שבעצמה חוותה הריון לא מוצלח, חשה צורך – על סף האובססיה – לאתר את משפחתה של הנערה בתקווה לספק לילודה עתיד טוב יותר. לשם כך, היא מבקשת מדודה סטפן שיתרגם עבורה מרוסית יומן שנמצא אצל הנערה. כאשר סטפן מסרב לעשות זאת בתוקף, אנה פונה למסעדה שאת כרטיס הביקור שלה מצאה ביומן ומבקשת מבעל העסק המזדקן, סמיון (ארמין מילר-שטאל הגרמני) שיעזור בתרגום.

אנה לא יודעת, וחבל שכך, שסמיון החביב והאבהי הוא ראש סניף של ארגון פשע רוסי ששמו משהו כמו "וורי פ זאקוני", וחשיפת סודות היומן לעיניו עלולה להוביל לעתיד של אלימות. ארגון זה מייחס חשיבות רבה לקעקועים, ומי שנושא את קעקועי הכוכבים של הוורי על ברכיו עשה דברים מאוד מסוכנים בכדי להרוויחם. אם נניח שטיגריס סיבירי מורעב נחשב מסוכן ברמה 16, חבר בוורי הוא בערך רמה 3485.

פוקוס על משפחת הפשע מציג בפנינו גם את קיריל (וינסנט קאסל, דווקא צרפתי), בנו ההולל וקצר הרוח של סמיון ואת נהגו האישי, ניקולאי (ויגו מורטנסן, הפעם אמריקאי). בעוד קיריל מרבה להסתכסך עם אביו ולאיים על כל מי שרק אפשר, ניקולאי מתנהל בג'נטלמניות ורוגע שנובעים מעוצמה, שואף להוכיח עצמו בעיני מעסיקיו ולהצטרף לארגון כחבר מן המניין. לשם כך הוא מוכן להשפיל את עצמו בפני הקריזות של קיריל, הקפטן שלו, עד כדי הוכחה בפניו שאינו הומו. ניקולאי, אדם שקול וחכם בהרבה מהמצופה מנהג פשוט, מצליח להשיג עמדת כח בין האב והבן. הוא תמיד יודע מה מידת הצניעות הראויה מול אדם כמו סמיון וכמה כריזמה דרושה בכדי להרגיע את קיריל חסר האחריות.

אין לי את היכולת לשפוט עד כמה נכון המבטא של חברי הקאסט הרב-לאומי, אבל המשחק שלהם נהדר – במיוחד של ויגו מורטנסן. ניקולאי עובר כמה דברים מאוד כואבים בסרט, ממכות ועד חיזור כושל והתעללות נפשית מצד קיריל, ומורטנסן מפגין את הקשיים העוברים על ניקולאי, מבלי לסטות מהאיפוק אפוף המסתורין שמאפיין אותו.

אין בסרט דמות ראשית יחידה. העלילה מתנהלת מצד אחד סביב אנה ומשפחתה, המפצירה בה להניח ליומן ולשמוח שאף אחד לא שם לה ראש של סוס במיטה. מצד שני, ישנה מערכת היחסים המתוחה בין סמיון, קיריל וניקולאי, בני שלושה מעמדות בתת-תרבות דחוסה בה אסור לחצות קווים. היומן מחבר את שני הצדדים ומציב את העקרונות של אנה מול הכבוד של המאפיה. הציפיה לרגע בו יוסרו הכפפות וסריון יעשה את הצעד הבא לקראת שבירת הכלים, או שאנה תגלה את הסוד, יוצרת אוירה מותחת המחזיקה לכל אורך הסרט.

את הבימוי של דיוויד קרוננברג הייתי מגדיר כיעיל. אין פה צילומים מרהיבים או אלפי סימבולים חזותיים בכל תמונה. מצד שני, יש הפרדה ברורה בין החיים הפרטיים של אנה לבין עולם הפשע. רגעים של שלוה בצבעים נעימים, כמו אנה הלבושה תכלת ורוכנת מעל התינוקת הלבושה ורוד, מנוגדים לכיעור והזוהמה הסובבים את רחובות לונדון בשכונת המהגרים. בזכות עריכה דייקנית, הסרט מכיל רצף של סצינות שכל אחת מראה בדיוק את המידע הנחוץ לאותו רגע – ולא יותר. אף דמות לא מפרטת את פעולותיה בעתיד, או מביטה לעבר משהו שאמור לפתור בעיה בסצינה הבאה. אנשים נפגשים, אנשים מדברים, אנשים מתים והסרט עובר, כאילו עם סטופר, לקטע הבא.

מעריצי קרוננברג הוותיקים עשויים להתאכזב מכך שהבמאי נטש לחלוטין את הנושאים המטרידים בהם עסקו סרטיו הישנים ('וידאודרום', 'קראש' ו'ארוחה עירומה', כדוגמאות מהירות) ועבר ליצור סרטים בעלי מבנה עלילתי מקובל ו(כמעט) נטולי סטיות, הזיות ומציאויות חלופיות. הטיפול שלו בסיפור עדיין גרפי ועוכר שלוה יותר מזה של רוב הבמאים בהוליווד. היכן שרבים יסיטו את המצלמה או יעבירו את ההתרחשות לבין צללים חשוכים, קרוננברג ישתמש בקלוז אפ ובאיפור מציאותי ככל הניתן. עם זאת, אין טעם לחפש פה ביזאר ברמה של ג'וקים ענקיים שהם גם מכונת כתיבה.

כבר נתקלנו בעבר באנשים טובים שהסתבכו עם אנשים רעים מפני שדחפו את האף עמוק מדי. העלילה של 'סימנים של כבוד' אולי לא מקורית במיוחד, אבל הסרט מבוים, משוחק, ערוך ומצולם ברמה גבוהה שמצליחה להשאיר אותו מותח ולא צפוי, והוא אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.