ביקורת: קצה המחר

לקום אתמול בבוקר, עם חייזרים. ולראות את טום קרוז מת, עשרות פעמים. מה רע.
שם רשמי
קצה המחר
שם לועזי
Edge of Tomorrow

דווקא חשבתי לנסות לכתוב את הביקורת היחידה בעולם על "קצה המחר" שלא תזכיר את "לקום ‏אתמול בבוקר", ואפילו לא תתאר את הסרט כ"לקום אתמול בבוקר פוגש את גברים בחלל". ואז ‏החלטתי שיהיה יותר קל לכתוב את הביקורת הזאת בלי להשתמש באות ו'. הסרט הזה הוא "לקום ‏אתמול בבוקר" פוגש את "גברים בחלל", וזה מעולה.‏

בדרך כלל, "בסרט הזה כבר היינו" הוא כמעט התלונה הגרועה ביותר שאפשר להשמיע על סרט. ‏מבקרים וגיקסטרים כאחד יושבים ומתלוננים על כך שלהוליווד נגמרו הרעיונות, ושכל הסרטים ‏החדשים הם המשכים, או מבוססים על משחקי קלפים או משהו (בקרוב: טאקי, הסרט). והנה סוף ‏סוף מגיע באמצע הקיץ סרט שאינו המשך, שנראה מקורי לגמרי, ומתברר שגם הוא, בעצם, מהווה ‏פחות או יותר רימייק לסרט קודם, שהוסיפו לו חייזרים. עד כמה זה רימייק? השם של הדמות ‏הנשית הראשית ב"לקום אתמול בבוקר" הוא ריטה. ב"קצה המחר" גם. זה לא צירוף מקרים. אבל ‏אין יותר מתאים מהסרט הזה כדי להדגים שאין שום דבר רע בלעשות את אותו הדבר שוב ושוב – ‏כל עוד לומדים מטעויות ומשתפרים מפעם לפעם.‏

חייזרים, כך מדווח דני קושמרו, פלשו לכדור הארץ. החייזרים האלה נראים כמו הכלאה בין אריה ‏לבין פקעת הכבלים שמאחורי המחשב שלכם, וזה בהזדמנויות הנדירות שבהן בכלל אפשר לראות ‏אותם. אירופה כורעת תחת נטל הכיבוש הזר. הפתרון של מגיני האנושות הוא להנחית כוחות צבא ‏מאסיביים על חוף ים בצרפת (כבר אמרנו: זה עבד פעם אחת, אז למה לא לעשות את זה שוב. אם ‏כי משום מה אף דמות בסרט לא מכירה בדז'ה-וו ההיסטורי הזה). אלפי חיילים אנושיים, לבושים ‏בשיריון-קרב שהופך כל אחד מהם לטנק מהלך, נוחתים על החוף – ‏ונטבחים באכזריות, כי ‏החייזרים ידעו שאנחנו באים והיו מוכנים לקראתנו. אחד מהחיילים ‏האנושיים הוא טום קרוז, שכאן ‏באופן מבלבל קוראים לו קייג' – מי שהיה קצין בכיר בדובר צבא ההגנה לכדור הארץ, אבל הורד ‏לדרגת ‏טוראי באשמת היותו פוץ יהיר. ומכיוון שבתור חפ"ש הוא ממש גרוע, הוא נהרג.‏ סוף.‏

גרוע יותר ממוות, עבור קייג', הוא הגילוי שיש חיים אחרי המוות, ושהם דומים להפליא לאלה ‏שלפניו. למעשה כל עשרים-ומשהו השעות האחרונות בחייו עוברות עליו בשידור חוזר, וגם הפעם ‏מבלה אותן כשהוא צועק, מוחה ומבוהל בתוך חליפת שיריון. הוא נוחת שוב על החוף, נהרג שוב, ‏וחוזר חלילה.‏

סיפורו של חייל שחווה את מותו בקרב שוב ושוב נשמע כמו תסריט לדרמה כואבת על נפגעי הלם ‏קרב, אבל כאן מגיע החלק המפתיע: "קצה המחר" הוא פשוט כיף. ‏האקשן מרשים, חליפות השיריון ‏מגניבות ביותר, סצינת הנחיתה על החוף (שחוזרת שוב ושוב, ולכן ממלאת חלק גדול מהסרט) ‏היא גירסה מד"בית יפהפיה של "להציל את טוראי ראיין". אבל הדבר שהופך את הסרט לכל כך ‏משעשע הוא האופן שבו הוא מנצל, עד הקצה, את מכניקת המסע-בזמן הפשוטה שלו. כמו מריו ‏בשעתו, קייג' צריך ללמוד בעל פה את פרטי הסביבה כדי שבסיבוב הבא יצליח להגיע טיפה יותר ‏רחוק לפני שימות – אבל הסרט חכם מספיק כדי לא להראות לנו אותו מנסה את אותה הרמה מאה ‏פעם, אלא מאלץ אותו לשנות מסלול ולנסות לבלות את יומו בדרכים שונות, בחיפוש נואש אחרי ‏דרך להישאר בחיים למשך יום שלם לשם שינוי, ואם אפשר בדרך גם להציל את העולם, עוד יותר ‏טוב. העובדה שגיבור הסרט מת לעתים קרובות מאפשרת לסרט גם כמות מפתיעה של הומור ‏שחור משובח.‏

משום מה טום קרוז עדיין אוחז בתואר של "כוכב קולנוע", אבל מבחינת רמת הכוכבות שלו, הוא ‏מזמן הפך לחור-שחור-קולנוע: אישית אני מכיר הרבה יותר אנשים שיוותרו על סרט משום שטום ‏קרוז מופיע בו מאשר כאלה שיילכו לסרט מאותה הסיבה. בשלב כלשהו בעשור האחרון (כנראה ‏השלב הסיינטולוגי המופרע), הציבור פשוט החליט שנמאס לו מהזחיחות הטום קרוזית, מהשיער ‏המושלם, מתדמית איש-האקשן-העשוי-ללא-חת שלו והאופן שבו הוא מתעקש בכל סרט לרוץ ‏למרחקים ארוכים. אבל האיש לא נותן לנו לשנוא אותו בנוחות, ומתעקש להשתתף בסרטים שחבל ‏לפספס. "אבדון", סרטו הקודם, היה – בדיוק כמו הסרט הנוכחי – סרט מד"ב שהתבסס על רעיונות ‏שכבר בוצעו בעבר, אבל עשה את זה יפה; אני חושב שהסרט הזה היה מתקבל הרבה יותר טוב ‏אלמלא אלמנט הקרוז. "קצה המחר" משכיל לנצל את הקרוזופוביה לטובתו. קרוז מתחיל את הסרט ‏כאותו אדם מושלם וזחוח ומלוקק, אבל מיד נזרק ישר לתחתית וצריך לפלס דרך מחדש למעלה. ‏הוא מופיע פה כמו שלא ראינו אות מזמן: פחדן, אופורטוניסט, היסטרי, אפס. עד שהוא יצליח לפלס ‏לעצמו שוב דרך למעלה, הוא יצטרך להרוויח בכח את הסימפטיה שלנו. אפילו אם אתם ממתעבי ‏קרוז הקיצוניים ביותר, חבל לפספס את הסרט הזה. תחשבו על זה ככה: צפוי לכם פינוק נדיר – ‏אתם הולכים לראות את טום קרוז מת. עשרות פעמים.‏

מכיוון שקרוז הוא לא כוכב האקשן של הסרט הזה, מי שממלאת את התפקיד בהצלחה היא אמילי ‏בלאנט, זאת שהיתה בחורה קשוחה עם אקדח ב"לופר", וכאן היא הרבה יותר. בלאנט מגלמת ‏חיילת-‏על, שהיא כל מה שקרוז אינו – בין השאר, חזקה, אמיצה ויודעת מה היא עושה בשדה ‏הקרב. מלבד שיריון ההיי-טק והנשק החם סוחבת ‏איתה גם חרב ענקית, לא לגמרי ברור לי למה, ‏אבל מה זה משנה – זה נראה סופר מעולה בפוסטר (אני רוצה אחד כזה, אגב). וזה לא אחד ‏מאותם סרטים ‏שמציגים דמות נשית "חזקה" רק כדי להחליש אותה, ולתת לגיבור להציל אותה: ‏אמילי בלאנט נשארת ‏באד-אס עד הסוף.‏

כמו בכל סרט שכולל מסע בזמן, גם כאן אפשר למצוא, אם מחפשים, חורים ובעיות בהגיון הפנימי. ‏אבל הסרט הזה מוכיח שאם עושים מספיק דברים טוב, אנשים לא יעסיקו את עצמם בניטפוקים. ‏הוא מציג את חוקי המשחק בלב מוקדם, ומציית להם בהמשך. האם זה הגיוני – וגם, מה בעצם ‏רוצים החייזרים הביזאריים האלה – אלה שאלות שאין זמן להתעמק בהן.‏

"קצה המחר" הוא לא יצירת מופת. אולי הוא היה יכול להיות כזה, אבל אפשר לראות בסרט ‏את הפשרות שנעשו לטובת הפיכתו למסחרי יותר. דירוג ה-‏PG-13‎‏ מחייב שהפלישה והקטל נעשים ‏כולם בלי שתיראה אף טיפה אדומה של דם (דם כחול דווקא יש), ולפעמים זה קצת מגוחך. חשוב יותר – ‏לקראת סיום, שומעים את התסריט קצת מתאמץ, ודווקא המהלכים החשובים לקראת השיא לא עושים ‏שימוש בלולאת הזמן המגניבה שהיא העיקר כאן. אבל כל אלה רחוקים מלהפריע לסרט להיות אקשן מד"בי כיפי נורא, כתוב חכם ‏ומצולם מצוין, והסרט הטוב ביותר של ‏הקיץ הנוכחי עד להודעה חדשה. מהסוג ששווה אפילו ‏לראות עוד פעם.‏