ביקורת: מפגשים מהסוג השלישי

אם תמונה היא אלף מילים, אז 'מפגשים מהסוג השלישי' הוא חמישה צלילים.
שם רשמי
מפגשים מהסוג השלישי
שם לועזי
Close Encounters of the Third Kind

יש סרטים שאחרי הצפייה בהם, נחרטת בזיכרון סצנה, או שורה של דיאלוג, או הופעה של שחקן. ויש סרטים שאחרי הצפייה בהם נחרטת בזיכרון נעימה מוסיקלית. "מפגשים מהסוג השלישי" הוא סרט כזה. לכאורה זו חוכמה קטנה, כי הנעימה האמורה נשמעת בסרט הרבה והיא מהווה חלק מתוך העלילה ולא רק מוסיקת-רקע, ובכל זאת, תקשיבו לה רגע:

נעימה פשוטה, חמישה צלילים. היא נשמעת מינימלית, עירומה, בטח בהשוואה לנטייה של המלחין ג'ון ויליאמס ללוות סרטים בפסקולים דרמטיים ולפעמים בומבסטיים (כולל, אגב, ביתר הפסקול של "מפגשים מהסוג השלישי"). אבל יותר מכל הלחנים האחרים בסרט – ואני אעז לומר, יותר מרוב הלחנים שויליאמס אחראי להם בקריירה שלו – לזו יש נטיה להישאר הרבה אחרי הצפיה. תקשיבו עוד פעם:

את העלילה של "מפגשים מהסוג השלישי" אפשר לסכם בשתי מילים: החייזרים באים. הם באים לאמריקה, בחלליות מוזרות, וכל מי שנתקל בהם במקרה או שלא במקרה – חייו משתנים לעד, ולא בהכרח לטובה. זה כולל בעיקר את רוי (ריצ'ארד דרייפוס, אחת המוזות המוקדמות של ספילברג), עובד באחת מחברות החשמל בארה"ב שהתקלות עם החייזרים במהלך עבודתו מסבכת אותו קשות עם הבוסים, האשה והילדים; את ג'יליאן (מלינדה דילון), אם מודאגת שהילד שלה בארי (קארי גופיי) מפתח קשר קרוב מדי עם אותם חייזרים וגם קבוצה גדולה של מדענים בינלאומיים שבראשה עומד קלוד (פרנסואה טריפו) שחוקרים את הופעתם הפתאומית של החייזרים בחיינו. בדרך כלשהי, ישנו קשר הדוק בין החייזרים לנעימה מוסיקלית מסוימת:

"מפגשים מהסוג השלישי" יצא בשנת 1977, וביחד עם "מלחמת הכוכבים" שיצא באותה שנה הביא את בשורת שובר הקופות כמו שאנחנו מכירים אותה עד היום: אופטימית ומשמחת, שעתיים ומשהו של מראות וצלילים שנועדו להוציא את הקהל מהאולם במצב-רוח מרומם. מדובר גם באחד הסרטים המעטים שספילברג לא רק ביים אלא גם כתב – ואם תהיתם למה הוא לא עשה את זה יותר מדי פעמים אחר-כך, צפייה ב-"מפגשים מהסוג השלישי" די מבהירה את העניין. להבדיל מ-"מלחמת הכוכבים" שידע לבנות רכבת-הרים מסחררת של אירועים וללהטט בין דמויות שונות, "מפגשים מהסוג השלישי" הוא סרט שהולך לאיבוד לעיתים קרובות מדי, ששופך את האופטימיות האמורה שלו בכמויות נדיבות מדי בסצנות האחרונות שלו, ובעיקר משאיר יותר מדי דברים לא-פתורים עבור הצופים, ביחד עם אחד ההפי-אנדים היותר מוזרים (וככל שחושבים עליו יותר, מעוררי-קבס) בתולדות הקולנוע. אבל רגע, מה זה…

איפה היינו? אז "מפגשים מהסוג השלישי" הוא לא ממש סרט שהולכים לראות אותו בשביל מה שקורה בו. הוא סרט שהולכים לראות אותו בשביל להרגיש אותו. בשביל איך שהוא נראה ואיך שהוא נשמע. זה אולי סרט הארט האוס היחיד בכל הקריירה של ספילברג, ובתור מי שלא ממש מתחבר לסרטי ארט האוס, הסרט הזה כבש אותי לגמרי. זה אמנם לא קרה בצפייה ראשונה, אבל ממש לאחרונה, בהקרנה שנערכה על המסך הגדול, דברים כמו דמויות ועלילה הפסיקו לעניין אותי ברגע שאחת החלליות חלפה לי (ולגיבורים) מעל הראש. זה פשוט נראה כל-כך יפה שבא לבכות. לא כל המרכיבים החזותיים בסרט עומדים במבחן הזמן (לקראת הסוף, במיוחד, יש אינפלציה בציורי matte ברקע שנראים מאוד לא משכנעים), אבל היכולת הספילברגית המפורסמת להנדס שוטים יפהפיים שמשתלבים עם האפקטים לחזון אחד מגובש מורגשת לאורך רובו. ולאווירה תורמת, כמובן, אותה נעימה מכשפת:

יותר מ-40 שנה אחרי שהוא יצא לאקרנים, מדהים לגלות איך סרט עם תסריט כל-כך מבולגן ובעייתי השפיע על כל-כך הרבה הפקות קולנועיות וטלוויזיוניות שבאו בעקבותיו. זה ניכר במיוחד בכל הנוגע למפגשים עם חייזרים, נושא שבו הסרט זכה בין היתר למחוות ב-"אי.טי." של ספילברג עצמו, "מצולות" של ג'יימס קמרון, פרקים של "תיקים באפלה" וממש לאחרונה גם "המפגש". זה אמנם רחוק מלהיות הסרט הכי טוב של ספילברג, אבל זה בהחלט ציון-דרך חשוב בפילמוגרפיה שלו, שמספק חוויית צפיה מהנה מאוד – גם אם לעיתים מבלבלת ולא ברורה. או אם לסכם:

כל היופי של הסרט בחמישה צלילים. פשוט תקשיבו.