ביקורת (עם ספויילרים): הנוקמים: סוף המשחק

מקווים שלא נמאס לכם מטקסטים על 'הנוקמים', כי הנה בא עוד אחד.

במידה ואיכשהו לא ברור – ספויילרים! ברבים! ל"סוף המשחק"! וגם לסרטים שהיו לפניו בסדרת מארוול! 

כולם שבורים ב"הנוקמים: סוף המשחק". לא רק הדמויות, אלא גם הצופים – הדקות האחרונות בסרט שקדם לו, "הנוקמים: מלחמת האינסוף", הן מהקשות שאי פעם חתמו סרט הוליוודי לכל המשפחה. אנחנו אוהבים להיזכר בנוסטלגיה שטופת דמע במותו של מופאסה ב"מלך האריות" כטראומה קולנועית מכוננת, אבל הילדים של היום יהיו הרבה יותר מחושלים מאיתנו – מה זה אריה מצויר אחד לעומת חמישים אחוז מגיבורי העל האהובים עליהם?

הצופים באו שבורים והדמויות עוד יותר. הדבר החדשני ביותר שכריסטופר נולאן הביא לז'אנר גיבורי העל בטרילוגיית באטמן שלו היה התעוזה לשבור את גיבור העל. הוליווד הרגילה אותנו לצפות מגיבורות ראשיות לבכות, אבל בשנים האחרונות יצא לנו לראות גם את גיבורי העל הגבריים והקשוחים ביותר שלנו – וולברין, ריבונו של עולם – שבורים ורצוצים. השבר הזה הוא אחד הדברים המרשימים ביותר ב"סוף המשחק". כל אחד ואחד מגיבורי העל שלנו מגיע באיזשהו שלב לנקודה שבה ים של דמעות בשתי עיניו: איירון מן, מחובר לאינפוזיה עם פאסון של מטופל כימותרפיה, כואב את כישלונו; ת'ור, מוזנח, אלכוהוליסט, מחבק את אמא שלו פעם אחת אחרונה, מייבב.

המערכה הראשונה של "סוף המשחק" מייאשת מספיק כדי שגם מי שנחר בבוז למראה המוות ההמוני שסיים את "מלחמת האינסוף" יאמין שאין סיכוי שנזכה לראות את חזרתם של אלו שמתו בסרט הקודם. האחים רוסו, סטיבן מקפילי וכריסטופר מרקוס עבדו קשה מאוד כדי לבסס עולם פוסט אפוקליפטי מוכה ייאוש וכאב. הנוקמים שלנו מרגישים בעיקר אשמה על חוסר התוחלת שלהם מול ת'אנוס (שג'וש ברולין, בסרט הקודם, הפך לבלתי נשכח) ונשבעים לעשות כל מה שהם יכולים כדי לתקן זאת.

מקפילי ומרקוס התסריטאים (שמגיעה להם איזושהי הוקרה מקצועית על ההצלחה במשימה הבלתי אפשרית לסיים את הסאגה הענקית הזאת במינימום פאשלות ומקסימום תשואות) מבצעים עם ת'אנוס מהלך מרתק בדקות הפתיחה של הסרט: הם הורגים אותו. בעוד שב"מלחמת האינסוף" ת'אנוס בוסס כנבל אלוהי בלתי מנוצח, ב"סוף המשחק" הם פשוט מאפשרים לת'ור לערוף את ראשו, ובמקום שנריע, אנחנו רק מתייאשים עוד יותר. המערכה הראשונה של "סוף המשחק" מבאסת ואפורה, אבל יש בה נקודת אור אחת – חמש שנים לאחר מאורעות "מלחמת האינסוף" טוני סטארק הגיע לסוף הטוב שלו. הוא חי חיים שלווים עם פפר פוטס ועם הבת שלהם, ילדה קטנה ומתוקה שאוהבת אותו.

"וכך זה הולך וכך זה הולך, ובספר נכתב: אולי סיימת עם העבר, אבל העבר לא סיים איתך". במשפט המפתח הזה מתוך "מגנוליה" של פול תומס אנדרסון נזכרתי יותר מפעם אחת במהלך "סוף המשחק", פשוט כי רוב הסרט מתרחש בעבר – הפתרון הפשוט לכאורה שהנוקמים מוצאים להפיכת הנקישה של ת'אנוס בסוף הסרט הקודם הוא מסע אחורה בזמן. פה מגיעות הבדיחות המארווליות המוכרות לנו: כשטוני וברוס מנסים לגבש תוכנית למסע בזמן, שאר הנוקמים מנסים להבין על איזה סרט הם מתבססים: "בחזרה לעתיד"? "טיימקופ"?

מסע בזמן (או "שוד זמן", כפי שאנטמן אוהב לכנות אותו) הוא גם דרך מצוינת מצד מקפילי ומרקוס לסכם 11 שנות מארוול: טוני, ברוס וסטיב חוזרים לסצנת השיא של "הנוקמים" מ-2012, תור ל"תור: העולם האפל" מ-2013, ונטשה, הוקאיי ונבולה ל"שומרי הגלקסיה" ב-2014. אם המערכה הראשונה של "סוף המשחק" מזכירה במלנכוליות שלה את "לוגאן" שיצא לפני שנתיים, המערכה השנייה היא בעצם סרט מארוול כמו שאנחנו מכירים, תרתי משמע – היא גם מכילה את הרגעים הקלילים והמשעשעים ביותר בסרט, וגם מחזירה את הנוקמים לכמה מהסצנות האהובות עלינו מהסרטים הקודמים ביקום הקולנועי של מארוול. שווה להתעכב רגע על סצנה אחת שנויה במחלוקת (ובצדק) במערכה הזו – מותה של האלמנה השחורה.

כדי להשיג את אבן הנשמה מרד סקאל, קלינט ונטשה נדרשים לקורבן אדם, וכל אחד מהם מתעקש להקריב את עצמו. לרגע נראה שאנחנו בסצנת קרב די מיוחדת – דו קרב שבו כל משתתף נלחם על חייו של האחר. זה מרגש עד שזה חופר. מכירים את הבדיחה ההיא על הזוג שרב מי ינתק את הטלפון? אז ככה, רק במדכא. התוצאה – נטשה מנצחת ומשליכה את עצמה מקצה צוק ובכך משיגה את אבן הנשמה – די מאכזבת. גם ברמה הפמיניסטית – האישה הראשונה בנוקמים, שחלק ניכר מהסאגה הייתה גם היחידה, נעלמת לנו באמצע הסרט לפני שמגיעים לסוף הסאגה, וגם ברמה האמנותית: היא דמות הרבה יותר מעניינת מהוקאיי. עם כל הכבוד לג'רמי ראנר, שסצנת הפתיחה בכיכובו באמת הייתה שוברת לב, לא היה נגרע דבר מן העולם אם היינו מוותרים דווקא עליו באמצע הסרט. חוץ מזה, לא כבר ראינו את זה? הרי "הנוקמים: עידן אולטרון" עשה בדיוק את אותו הדבר עם הוקאיי וקוויקסילבר, שכולנו בטוחים שאנחנו הולכים סוף סוף להיפטר מהקשת עם פני הטחינה הגולמית, ואז ברגע האחרון מישהו מקריב את עצמו בשבילו כי משהו משהו. מה היה כל כך חשוב שהיינו צריכים לעשות את הסצנה הזאת עוד פעם? להראות לג'וס וידון איך עושים את זה נכון? זילות רגשית?

אם המערכה הראשונה הייתה בסימן באסה והשנייה בסימן צחוקים ושיגועים, המערכה השלישית והאחרונה של "סוף המשחק" היא בסימן יאללה בלאגן. הקרב הסופי. ת'אנוס חוזר, והפעם בא להשמיד את כל היקום, לא רק חצי ממנו. אבל קצת אחרי שת'אנוס מגיע, מגיע הרגע לו חיכינו: התחייה.

אני זוכר את הצפייה שלי ב"נוקמים" הראשון, בבימויו של ג'וס ווידון. זכורה לי מהמחצית הראשונה שלו תחושה חזקה מאוד של שעמום. ג'וס ווידון, מלך החנונים דאז, העביר יותר משעה של סרט בחילופי דברים שנונים בין הנוקמים, ואני בעיקר חיכיתי שיתחיל כבר האקשן. וכשהוא התחיל, קרה דבר מאוד משונה: היה לי אכפת מהדמויות. האקשן היה יותר מסתם אוסף של פיצוצים ויריות שמצטלמים טוב, הוא היה משהו שקורה לדמויות שמעניינות אותי. דבר דומה קרה לי כשהחזירו לחיים את כל מי שאיבדנו בסרט הקודם: למרות שהיה לי ברור שהם ישובו, כל רוח הנכאים ששרתה על "סוף המשחק" בתחילתו השתלמה – החזרתן של דמויות שאבדנן היה טראגי כל כך הייתה קתרזיס מהמספקים שנראו בז'אנר. היקום הקולנועי של מארוול אינו יצירת מופת נטולת פגמים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – מעט מאוד זיכיונות קולנועיים הצליחו לגרום לכל כך הרבה אנשים להיות עד כדי כך מושקעים בכל כך הרבה דמויות. כשהפריים התמלא בכל מי שאת התפוררותם לאבק ביכינו רק לפני שנה, והמצלמה, בתנועה מושלמת, זזה אל קפטן אמריקה באומרו "נוקמים – התאספו", הקהל הריע. וגם אני.

אותן שתי מילים היו, כאמור, מהרגעים הפנטסטיים בקולנוע שובר הקופות של השנים האחרונות, והקרב האפי שבא אחריהן לא איכזב. והוא התנקז לרגע אחד חשוב מאין כמוהו, שובר לב כמו שהוא עצום – מותו של טוני סטארק. ברגע הזה הובהר לנו שאמנם "הנוקמים" הייתה יצירת אנסמבל שנתנה לכל אחד מחבריה את זמנו לזרוח, אבל העשור ומשהו האחרונים תמיד היו שייכים לטוני סטארק. זה היה המסע שלו, מסוחר נשק נהנתן וחסר דאגות למנהיג שגורל היקום מונח על כתפיו. התחלנו את זה ב-2008 עם "איירון מן" שפתח ב-100 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו (פתיחה שבזמנו הוגדרה פה באתר כ"הפתעה טובה") ונחתם רק לפני כמה שבועות, עם פתיחה של 357 מיליון דולר.

טוני סטארק מת בזרועותיהם של פפר פוטס, שותפתו לעסקים, אשתו ואם ילדיו, ושל פיטר פארקר, בן טיפוחיו, שבסרט הקודם מת הוא בזרועותיו של טוני. הלוויה שלו, שמרכזת בשוט אחד את כל משתתפי היקום הקולנועי של מארוול, שחולקים לו ולהוכחה שיש לו לב כבוד אחרון, הייתה שוברת לב.

כמו "שר הטבעות: שיבת המלך" בזמנו, גם "הנוקמים: סוף המשחק" לוקח את הזמן כדי לחתום את כל קווי העלילה שנשארו פתוחים. אבל בניגוד לסוף ההוא, ב"סוף המשחק" לא הרגשתי שום מריחה. להפך – אני מעריץ את הבחירה של מקפילי ומרקוס לסיים את הסרט כפי שסיימו אותו. קפטן אמריקה חוזר בזמן כדי להשיב את אבני הנצח למקומן הנכון, אבל בוחר להישאר בקו זמן אחד יותר זמן משתכננו לו: הוא נשאר בעבר ומזדקן עם אהובתו, פגי קרטר. להווה של הסרט הוא חוזר כאדם זקן, אחרי שחי חיים שלמים ומספקים עם האישה שהוא אוהב.

טוני סטארק הקים בית ומשפחה ומת על חרבו, וסטיב רוג'רס, שהיה רק ילד קטן ורזה שרצה להתגייס לצבא ולהילחם בנאצים כמו כולם, מת בשיבה טובה אחרי שנשא לאישה את פגי. אין יותר מתאים מזה. ובכך, האחים רוסו מבהירים סופית את מה שבגדול הבנתי אז ב-2012 – היקום הקולנועי של מארוול הוא לא מפגן ראווה הוליוודי של פיצוצים ויריות, אלא סיפור על אנשים; הוא דרמת מדע בדיוני מבדרת בכיכובן של דמויות שלאורך 22 סרטים העולם כולו למד לאהוב. "סוף המשחק", בהתאם, לא נגמר באיזו קריאה לקרב, אלא בגבר ואישה מחובקים ורוקדים. איזה יופי.

לא רק בגלל שסיפורו של קפטן אמריקה בא לסיום יפהפה אלא גם כי בכך מוכח לנו שבסופו של דבר עשייה קולנועית מוצלחת מנצחת. "הנוקמים" אף פעם לא היה יצירת מופת, וגם לא "סוף המשחק" – לי אישית חרה בעיקר המסע בזמן המבלבל כמו גם היעדרן של שחקניות אופי שעברו את גיל 40 – אבל אף אחד מהסרטים הללו אף פעם לא זייף. עם כתיבה טובה, ליהוק אדיר, במאים שלעיתים נדירות מפספסים ופסקול סוחף בניצוחו של אלן סילבסטרי, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא לא רק אירוע קולנועי נדיר, אלא גם פשוט סרט טוב ממש. אחד הטובים שיצאו השנה. ת'אנוס הובס, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא אחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הזמנים – לפחות הפעם, הטובים ניצחו.