אויב בשער

במקור: Enemy at the Gates
במאי: ז'אן-ז'אק אנו
תסריט: ז'אן-ז'אק אנו
ואליין גודארד

שחקנים: ג'וד לאו, ג'וזף
פיינס, בוב הוסקינס, רייצ'ל

ווייז, אד האריס

לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה רחוקה, חי לו רועה חביב וחסון בשם ואסילי זאצייב. אותו ואסילי נהג לשוטט לו בהרי האורל יחד עם סבו והשניים חיסלו יחדיו זאבים מתוקים ביריה מכווונת היישר אל בין העיניים. ואסילי הצעיר העריץ עד מאוד את סבו האמיץ, אבל יותר מכל העריץ את מולדתו, אמא רוסיה.

עברו שנים, ואמא רוסיה נקלעה לבעיות קשות. צורר אכזרי מהמערב החל לפלוש אל אל אדמותיה ולנכס לעצמו שטחים נרחבים. קלף המחלוקת האחרון היתה העיר סטאלינגרד. כל קומראד רוסי ידע כי אם סטאלינגרד תיפול בידי הגרמנים, יקיץ הקץ על עצמאותם. וכך ואסילי, שגדל והפך לג'וד לאו, מצא עצמו נדחס ברכבת אל סטאלינגרד יחד עם חיילים צעירים ופעורי עיניים כמוהו.

הקרב על סטאלינגרד נראה אבוד מאין כמותו. אמנם אף אחד לא בזבז מליוני דולרים כדי לשחזר אחד לאחד את הקרב וגם כמות הקישקע היא די מינימליסטית, אבל אין כמו מבט אבוד של חבורת נערים על ספינה רעועה כדי לשקף את זוועות המלחמה. שלא לדבר על כך שהמלחמה האמיתית מתרחשת בין המפקדים הרוסיים לבין החיילים החוצפניים שהחליטו לערוק באמצע הקרב חסר הסיכויים (לטובת מוות בטוח עוד יותר, כך מסתבר).

הקרב על העיר מתחיל, וקשה לזהות מי גרמני ומי רוסי, כי כולם נראים אותו דבר. מזל שהרוסים הם בריטים והגרמנים אמריקאים, כי אחרת מלאכת הזיהוי היתה בלתי אפשרית.

בין כל שריקות הכדורים על רקע בניינים ארופאים מתקלפים במיוחד, ואסילי נוטל רובה ויחד איתו מחסל גרמנים מתוקים בשרשרת, ביריה מכוונת היישר אל בין העיניים. רואה את זה קומיסר פוליטי בשם דאנילוב (ג'וזף פיינס), ולראשו המעוות-מה מתגנבת מחשבה – למה שלא להשתמש בחייל הבור והנאיבי כגיבור לאומי, ובכך לגדל דור חדש של ילדים רוסים שישעטו בהערצה אל שדה הקרב?

וכך ואסילי הופך לכוכב, ותמונתו מפורסמת בכל העיתונים הרוסיים באשר הם. דאנילוב מקודם, ואסילי ממשיך לצלוף בגרמנים, יש בחורה יפה ולבבית באופק והחיים נראים טובים באופן כללי, עד כמה שחיים ברוסיה בתקופת מלחמת העולם השניה יכולים להראות. אך הגרמנים לא שותקים. הם מחליטים להשתיק את גורם המוראל הרוסי החדש, על ידי שליחת רוצח מלידה (אד האריס). אותו צלף בילה שנים באימונים ובקרבות, והוא משולח אל רוסיה, משחר לטרף.

האם ואסילי ישבר? האם דאנילוב יעמוד מול לחציו של חרוצ'וב האיום והנורא? האם חברותם של ואסילי ודאנילוב תצלח למרות החיכוכים ביניהם? האם גם לנאצים יש לב? מי יזכה בנטשה הענוגה? האם ואסילי יצליח לחסל את את הזאב המתוק האחרון ביריה מכוונת היישר אל בין העיניים?

במקרים רגילים תשובתי היתה "למי אכפת?". עוד משחר ילדותי שנאתי את כל אותם משחקי חתול ועכבר. הייתי גרועה בתופסת (חוץ מתופסת טלוויזיה), השתעממתי מטום וג'רי, והאמת שמעולם לא ראיתי חתול אמיתי רודף אחרי עכבר, כך שזה נראה לי בכלל מיתוס מופרך, בערך כמו הטיסה לירח בגיל 21.

למרות זאת 'אויב בשער' הצליח להחזיק אותי ערה, חרף השעות הארוכות (שעתיים ומשהו!) בהם שני הצלפים רודפים זה אחרי זנבו של זה. בראש ובראשונה בגלל המשחק המשובח של כל צוות השחקנים, ובמיוחד ג'וד לאו. הוא באמת הצליח לשכנע אותי בתור צלף רוסי צעיר ומוכשר, וזאת זמן קצר לאחר שהצליח לשכנע אותי בתור יפיוף נהנתן אמריקאי ב'כישרון של מר ריפלי'. ועל כך כל הכבוד. באמת.

מעבר לכך, הצילומים של הסרט יפהפיים: צינורות, בתים מתפוררים, פיצוצים, מפעלים – כמעט הכל מצולם בגווני חום-אפור-שחור, ובכל זאת – מלא צבע. זכורה לי במיוחד סצינת סקס מאוד מרומזת, חשוכה להפליא וחזקה להדהים. לאחר שנים של צפייה בקלישאות קולנועיות לא האמנתי שניתן להציג סקס בצורה מרגשת.

לא אומר שהסרט הוא יצירת מופת. עודף המסרים הפרו-קומוניסטים גרמו לי ללעוס את הפופוקורן בעצבנות תוך כדי פזילה אל האנשים מסביבי שאין להם. גם כמות הקלישאות בסרט גורמת לעיתים לפרק של "צעירים חסרי מנוח" להראות כשיעור מאלף בעיצוב דמויות. אבל מדובר בהחלט בסרט טוב, הרבה יותר טוב, למשל, ממסעו של שליח הפד-אקס האמיץ טום הנקס אל מחוזות צרפת ההרוסה.