ביקורת: אקסודוס – אלים ומלכים

אילו היה מסריט את סיפור יציאת מצרים עם אפקטים יפים, ולא היה משנה את הסיפור בדרכים מטופשות לחלוטין - דיינו

זה סופי: יש דברים שלא יובנו לעולם, בינהם ההגיון שמנחה מפיצים בבחירת שמות. חודשים ‏מעטים עברו מאז ש"המבול" זכה להצלחה גדולה בארץ – בין השאר, מן הסתם, משום שהוא עוסק ‏בסיפור מקראי, והמקרא די פופולרי אצלנו. והנה עכשיו יוצא סרט העוסק במשה רבנו וביציאת מצרים, סיפור כל כך אהוב שאנחנו הוגים בו יומם ולילה. אפשר היה לקרוא לו "משה", "יציאת מצרים", "ספר שמות", "ההגדה – הסרט", או אפילו "עשרת הדיברות" או "נסיך מצרים" אם בא לכם למחזר – יש המון שמות אפשריים שהיו מספרים לקהל על מה הסרט הזה. אז איך קוראים לו בארץ בסופו של דבר? ‏‏"אקסודוס". הסיבה הרציונלית היחידה לבחירה בשם הזה היא ניסיון להסתיר את ‏נושא הסרט מהקהל. בדיעבד, ניסיון אצילי, מכיוון שהסרט הזה הוא מיותר וחסר טעם לחלוטין.‏

זו לא הפעם הראשונה, וכנראה לא האחרונה, שסיפורו של משה רבנו ויציאת מצרים מגיע ‏אל ‏המסך ‏הגדול. וכמו בכל עיבוד לסיפורי המקרא (או כל סיפור אחר), נעשו בו שינויים, פרטים ‏הושמטו ופרטים אחרים נוספו בדרך לקולנוע. זה מובן וזה בסדר. הבעיה היא שבמקרה הזה ‏השינויים הם תמוהים, אקראיים למראה, ולא מתחברים יחד לשום השקפה, מסר או וריאציה לכידה ‏על סיפור יציאת מצרים. יש הרבה דרכים שונות להסתכל על חיי משה, והרבה דגשים שונים שאפשר להביא לסיפור – והסרט לא בוחר באף אחד מהם, אלא סתם מספר את הסיפור כמו פעם אבל לא. למה רידלי סקוט החליט לספר את הסיפור הזה ככה ולא אחרת? אני לא יודע, ואני לא חושב שרידלי סקוט יודע.

הסיפור הזה מתחיל כשמוזס רבנו כבר מבוגר, ונמצא בחצר פרעה, כאחיו המאומץ של רעמסס. הם מנהיגים יחד את צבא מצרים במלחמתו נגד החיתים (אח! החיתים הארורים האלה!) ולרגע נדמה שהסרט יזנח את כל העיסוק של מוזס בשיחים בוערים וכדומה ורק יתעד את הקריירה הצבאית שלו עד שיפרוש ויעבור לתחום ההמבורגרים. אבל אז ‏מגיעה לאזנו של מוזס שמועה לפיה הוא למעשה אינו מצרי, אלא בן לעם העבדים, העברים. יש להם מבטא מצחיק, לעברים האלה, והם קוראים לו משה ‏‏("מו-שיי", ליתר דיוק). את ההמשך – עיקרי הדברים, לפחות – אתם מכירים: סנה בוער, עשר ‏מכות, על הים חמישים מכות, שלח את עמי, ים סוף ודיינו.

משה הפעם הוא באטמן. כלומר, ‏זה כריסטיאן בייל שמגלם אותו, אבל בתכלס, זה באטמן. אחד שגדל במשפחה עשירה, עזב את הכל כדי לשוטט במדבר וחזר כלוחם צדק? באטמן. כריסטיאן בייל לא מתאמץ מאוד ליצור הבדל: הוא בעיקר עושה הכל, כרגיל, באינטנסיביות ועם מבט חודר. רעמסס הוא ג'ואל ‏אדגרטון העגלגל, ומלבד שניהם אין שום דמויות משמעותיות בסרט. בכלל. אנשים מפורסמים ודמויות היסטוריות מגיעים לרגע ונעלמים. אפילו אהרון, שבכל גירסה אחרת של הסיפור ששמעתי היה דמות משמעותית למדי בחייו של משה, נכנס לתמונה רק אחרי שעבר כבר חצי סרט, ותפקידו מתמצה בקריאה "מו-שיי! מו-שיי!" מדי פעם.

אז על מה הסרט הזה? האם זהו סרט על משה, רועה צאן צנוע הסובל מקשיים בדיבור, שצריך לקבל על ‏עצמו את תפקיד מנהיג העם, שבו לא בחר? ממש לא. כאן משה הוא מנהיג צבאי בחיל פרעה ‏מהרגע הראשון, וכשהוא מגיע אל בני ישראל – הם מקבלים אותו מיד, ללא שאלות וללא שהיות, כמנהיגם. גם לו אין שום קשיי התאקלמות בתפקיד. כל העסק הזה של "כבד פה וכבד ‏לשון", שהיה יכול לעשות מהסרט "נאום המלך" בסנדלים, לא קיים. הסרט מוחק את הנקודה הזאת מהסיפור לגמרי.‏

אז אולי זה על אמונה? על הליכה בדרכי האלוהים, ציוויים דתיים, והמאבק בין האמונה לבין הרציונליות? אולי. ‏הסרט עושה כמה גישושים בכיוון. לפעמים נראה שהוא מנסה לספק הסברים רציונליים ‏לסיפורי התנ"ך: במקום דם ואש וניסים מפורשים, הוא מציג חלק ממכות מצרים ‏ושאר הנפלאות ‏באופן שמאפשר, אולי, לראות בהן תופעות טבעיות ולא ניסים. רגע השיא של כל גירסה של סיפור יציאת מצרים – קריעת ים סוף – לא נמצא בסרט: הים לא נקרע, הוא ‏רק הולך הצידה לרגע (זה עדיין ‏מאוד מרשים כשהוא חוזר). ובכל זאת, גם כאן הסרט לא הולך עד ‏הסוף: ישנם מאורעות בסרט ‏שאי אפשר להסביר בלי מעורבות אלוהית מפורשת. משה עצמו לא מאמין באלוהים, עד שהוא פוגש אותו – ומגלה שאלוהים הוא, ליטרלי, ילד קטן, קפריזי, קטנוני ונקמני. משה מעלה בפניו כמה שאלות טובות – כמו ‏למשל, למה חיכית 400 שנה לפני שפתאום נזכרת שאכפת לך מבני ישראל? אבל לא מקבל ‏תשובות טובות או אפילו דיון מעניין. אלוהים הוא דמות כל כך מעצבנת בסרט הזה שלרגעים נדמה שזה בעצם סרט אנטי-דתי, עד שהוא מתחיל לטעון את ההיפך.

עוד בחירות ביזאריות בתסריט: משה ועמו הם ברוטאליים במידה מפתיעה. במקום להרוג מצרי ‏שהיכה עבד עברי, כמו בסיפור המקורי, בסרט הזה משה פשוט חוטף את הג'ננה והורג שני ‏מצרים, סתם ככה. צדיק. בהמשך, בני ישראל, בהנהגתו של משה, מבצעים מה שאי אפשר לכנות ‏בשם אחר מלבד פעולות טרור נגד המצרים. ההקבלה לסכסוכים עכשוויים למיניהם היתה בוודאי מוסיפה הרבה להט לדיונים על הסרט (רידלי סקוט אנטישם! אם מסתכלים על הסרט ‏מהצד רואים צלבי קרס!) אילו רק הקטע הזה היה מוביל לאיזה מקום – אבל זה לא קורה, כי בדיוק ‏אז אלוהים מתערב עם הדצ"כ עד"ש באח"ב שלו.

את זה אפשר לומר לטובת הסרט: תשע המכות (הוא מקצר קצת) מוצגות באופן מרשים יותר ‏מאי פעם. במקום איורים סטריליים בספרי הגדה, כאן מרגישים היטב את הקטל והזוועה שמביאה כל מכה ומכה. מאוד מרשים, מה שאפקטים מיוחדים יכולים ‏לעשות בימינו. כנ"ל לגבי יתר הדם, האש ותמרות העשן: הטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק, וכבר ‏מאפשרת אפילו להציג קרבות המוניים שלא נראים כאילו הם יצאו ממשחק מחשב. אבל מלבד סצינות אפקטים מרשימות, אין פה כלום. למרבה הצער, כל זה לא היה מפתיע. סרט עשוי היטב טכנית אבל מקושקש לחלוטין מבחינת תסריט הוא בדיוק מה ‏שציפיתי לו מרידלי סקוט, במאי מוכשר שאיבד את הדרך לפני שנים ועכשיו עושה באופן קבוע סרטים שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם ומאיתנו. "אקסודוס" מטופש כגירסה של יציאת מצרים, ולא עובד כסיפור ביוגרפי על איש אחד. הספר היה יותר טוב.‏


פורסם במקור בוואלה