מגרש השדים

במקור: The Exorcist (ולא
'Ghost Buster', למרות מה
שכתוב ב"עכבר")
במאי: וויליאם פרידקין
תסריט: וויליאם פיטר בלאטי
שחקנים: לינדה בלייר, אלן
ברסטיין, מקס פון סידוב,

ג'ייסון מילר

אם תשאלו אותי, הסרט המפחיד ביותר בהיסטוריה הוא – וכנראה תמיד יישאר – 'בית כברות לחיות'. זהו סרט אימה לא מאוד חשוב ובכלל לא נחשב, אבל הוא סרט האימה הראשון שיצא לי לראות כמו שצריך – בקולנוע, על מסך גדול – כשהייתי צעיר מאוד ונוח להשפעה, וגם וידאו-קליפים הפחידו אותי. אם אני אצפה בו היום שוב, יש סיכוי משמעותי שאני אגלה שלמעשה מדובר בסרט מחורבן למדי (כפי שרוב העולם טוען), אבל את הזכרון שלי מהסרט זה לא יישנה: זה הדבר הכי מפחיד שעברתי בקולנוע, נקודה.

אם תשאלו את רוב מבקרי הקולנוע בעולם, הם יגידו שהסרט המפחיד ביותר בהסטוריה הוא 'מגרש השדים'. אבל למה שתשאלו? כבר שאלו אותם, הרבה פעמים, ו'מגרש השדים' בדרך כלל מנצח בסקרים האלה (אם 'פסיכו' לא גונב לו את המקום הראשון). זה אומר, כנראה, שהרבה מבקרים ואנשי קולנוע נחשבים ראו את 'מגרש השדים' כמו שאני ראיתי את 'בית כברות לחיות' – באולם גדול וחשוך ובלי ניסיון בסרטים מפחידים, נועצים מדי פעם מבט בשלט 'יציאה' כדי להזכיר לעצמם שזה רק סרט. זה לא אומר ש'מגרש השדים' יפחיד גם היום מישהו. יכול בהחלט להיות שהוא, כמו שאומרים ב'עין הדג', התיישבן. אל תפתח ציפיות. זה מה שחזרתי ואמרתי לעצמי בכניסה לסרט.

אז, חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות: 'מגרש השדים' עדיין מפחיד. הרעות: אבל רק אם רואים אותו לבד.

שמו המלא של הסרט (כפי שהיה כתוב בטוש עבה בשקופית המגוחכת הפותחת אותו) הוא "מגרש השדים, הגירסה שלא ראיתם מעולם". רק מה, סביר מאוד להניח שלא ראיתם מעולם אף גירסה של הסרט הזה, בעיקר לא בקולנוע, בעיקר לא אם גילכם הוא פחות מ-40. כאן מדובר ב'גירסת הבמאי', של הסרט, שכוללת קטעים שנחתכו מהגירסה המקורית ולא נראו עד היום. כמובן שלי כל זה לא משנה, כיוון שאת הגירסה המקורית לא ראיתי (קלאסי קלאסי, אבל 'בלוקבאסטר' לא מחזיקים את הסרט הזה, ו-DVD לא היה לי עד לאחרונה). דבר אחד אני יכול להגיד לטובת הגירסה המקורית: היא קצרה יותר.

מי המציא את הרעיון הטפשי שגירסאות-הבמאי חייבות להיות ארוכות יותר מהגירסה המקורית? אני יודע שככה זה מקובל, אבל תהיו נועזים רגע. תלכו נגד הזרם. סרטים ב-1973 היו איטיים, בסטנדרטים של היום. זאת עובדה ידועה. מה שבתחילת שנות השבעים נחשב לאקשן בלתי פוסק ייחשב היום לדרמה רגועה. 'מגרש השדים' הוא סרט איטי, וזה בסדר, אבל באמת שלא היה צריך להאט אותו עוד יותר. אם הבמאי רוצה להתאים את הסרט לקהל של היום, הוא היה צריך לעשות אותו קצר יותר, לא ארוך יותר. והוא ארוך. אוי, כמה שהוא ארוך.

הסרט מספר – כפי שאתם בוודאי כבר יודעים, וכפי שכתוב בכל ביקורת, תאור או תקציר של הסרט – על ילדה שאחז בה דיבוק (הוא טוען שהוא השטן בעצמו, אבל בסרט אומרים שאסור להאמין לו. בטח סתם שד זוטר) ועל הכומר המתמחה בגירוש השדים שנקרא כדי לנסות לרפא אותה. נשמע כמו התחלה טובה לסרט. התחלה!? איפה. עד שהכומר ההוא נכנס לבית ההוא ופוגש את הילדה ההיא עוברת יותר משעה של סרט, שבה תראו את קורותיו רצופות השתיקות הארוכות של האב מרין (מקס פון סידוב) בעירק, שם הוא עוסק בחפירות ארכיאולוגיות; פרקים מחייו הלא-ממש מרתקים של הכומר קראס ואמו; ואת חייהן חסרי העניין המיוחד של השחקנית כריס מק'ניל (אלן ברסטיין, צעירה ב-20 שנה מזאת שב'רקוויאם לחלום') ובתה ריגן. כל מורה לקולנוע בטח היה יכול להסביר בחדווה לבור שכמוני למה כל סצינה בסרט היא נחוצה, ותורמת לבניית אפקט המתח המצטבר לקראת פריקתו בשיא, או משהו, אבל אני בספק אם ההסבר היה מעניין אותי. אני שמח שכריס מק'ניל עושה חיל במקצועה כשחקנית, אבל עם כל הכבוד, הפרט הזה ממש לא רלוונטי לעלילת הסרט, ולא הייתי חייב לראות חמש דקות שלה עוסקת בצילומי סרט עלום כדי להבין אותו. וגם לראות את האב מרין צועד מצד אחד של שוק עיראקי לצד השני לא מעמיק את הדמות שלו ולא נותן לי עליה שום מידע שלא ידעתי קודם. אבל זה בסדר, כי איך נדע שאנחנו צופים בסרט איכותי אם לא נשתעמם עד כדי ספירת השערות בריפוד של הכסא?

אבל אחרי שהשד מואיל בטובו להיכנס סוף סוף בילדה, מסתבר שאחרי כמעט 20 שנה, 'מגרש השדים' הוא עדיין סרט אימה טוב.
לחלק השני של הסרט, שמתרחש ברובו בחדר של ריגן, לא הייתי נותן "החצי-סרט המפחיד ביותר בכל הזמנים", אבל הייתי נותן לו ברצון "קריפי", "מטריד", ו/או "מצמרר", עם איזה "בהחלט" כבונוס. היום כבר לא עושים סרטים כאלה, וזאת לא נוסטלגיה אלא עובדה: הסרט לוקח את עצמו ברצינות מוחלטת. יש בו כמה הבהלות (בה!!) והמון זוועות גרפיות (עם אפקטים מצוינים לזמנם, שקיבלו קצת עזרה ממחשבי המאה ה-21 לצורך הגירסה המחודשת), אבל הן לא העניין העיקרי. משהו שאנחנו לא מבינים קורה לילדה הזאת, ואנחנו לא יודעים מה זה בדיוק, ומה זה עוד יכול לעשות, וזה מפחיד הרבה יותר מכל מטורף עם סכין. אבל מטורפים עם סכין קיימים במציאות, וילדות אחוזות-שדים – לא בטוח. הסרט יכול להפחיד רק אם תוותרו על כל ציניות ותאמינו בכל מה שאתם רואים, כאילו זה היה דיווח חי מהשטח. אבל לוותר על ציניות זה קשה (מי כמוני יודע). זה קשה עוד יותר אחרי שעה של שיעמום, וזה לגמרי בלתי אפשרי כשכל הנוכחים באולם, חוץ ממך, בטוחים שהם צופים בקומדיה המטורפת 'מגרש השדים נפל על הראש'.

החבר'ה בשורה מאחורה לא הפסיקו לצחוק לרגע, ואני לא יכול להאשים אותם. לחנוק – זה כן. להאשים – לא. האנשים האלה, שצוחקים, עוד לא נולדו כשהסרט יצא במקור, והיום הם ראו פוסטר שכתוב עליו "הסרט המפחיד ביותר של כל הזמנים!" ואמרו יאללה, נלך. הם לא באו בכוונה לצחוק על הסרט, אבל מה לעשות – ב-73', כשילדה תמימת עיניים הקיאה על כומר דליים של חומר שנראה כמו הקטשופ הירוק של היינץ, אנשים הזדעזעו. היום, כשדברים כאלה קורים (בעיקר בסרטים עם 'אמריקן' או 'מת מצחוק' בשמם), אנשים צוחקים. מה לעשות, התרגלנו. סביר להניח שבכל הקרנה של הסרט שיהיו בה יותר מעשרה אנשים יהיה לפחות צחקן אחד, לכן אם אתם הולכים לסרט מתוך כוונה לראות סרט אימה, ולא קומדיה, חשוב מאוד למצוא אולם ריק ככל האפשר. ואם אתם יכולים לארגן לכם אולם לבד – באיזו הצגה יומית, אולי – ייתכן שאף תשקשקו קמעה. את החבר'ה תשאירו בחוץ.