מהיר ועצבני

במקור: The Fast and
usסthe Furi
במאי: רוב כהן
תסריט: גארי סקוט תומפסון,
אריק ברגקוויסט, דיוויד אייר

שחקנים: פול ווקר, וין דיזל,
ג'ורדנה ברוסטר, מישל רודריגז

נהיגה פרועה, מהירויות גבוהות, עשן עולה מגלגלים שחוקים… עד היום אני זוכרת בערגה את ימיי כמתחרה בתחרויות הסקטים השכונתיות. היו אלו תחרויות קשות, מושכות קהל ומאתגרות. במהלך השנים בהן גדלתי, גם ילדי השכונה שלי גדלו והשתכללו – בהתחלה היו אלו הסקייטבורדים, אחר כך הרולר-בליידס, והיום את מקום הגלגיליות שלי תופסים בגאון הקורקינטים המוכספים. מסתבר שלא משנה כמה זיהום זורם בירקון, הקהל רוצה את אותם הדברים (ובצדק).

הקהל רוצה – והקהל מקבל: מייד בהתחלה מתרחש שוד של משאית עמוסת מוצרי חשמל תוך פעלולי נהיגה מגניבים. מיד לאחר מכן אנו מקבלים את בריאן ספילנר (פול ווקר), הבחור החדש בבלוק, שמנסה לחבור אל חבורת נהגי מכוניות מירוץ פוחזת, המונהגת (איזה משחק מילים משעשע!) בידי דומיניק טורטו (וין דיזל, קולו של 'ענק הברזל' בכבודו ובעצמו). בו בזמן מנסה בריאן לפלס את דרכו אל מיה (ג'ורדנה ברוסטר), אחותו היפה של דומיניק, שרוב תפקידה בסרט מתמצה בלזעוק פעם אחר פעם "לא, <הכניסו שם דמות כאן>, לא!". חדי העין והזיכרון יזהו בחבורה גם את מישל רודריגז שעוטה על פניה את אותה הארשת הזועפת (דמוית פיראנה עצבנית) מסרטה 'אגרוף של אישה'. בעוד בריאן טורח ומתוודע לסצינת כנופיות הנהגים המקומית וליריבויות בינהן, מנסה המשטרה להבין מי מבין הכנופיות האפשריות היא חבורת השודדים הנועזים (אלה מסצינת הפתיחה).

למעשה, בכך מסתכמת העלילה.

את רוב רובו של אור הזרקורים תופסות המכוניות עצמן: מכוניות נוצצות, צבועות בצבעים בוהקים, מחוזקות במנועים אולטרה-משוכללים ובעלות התקנים שמביאים את המכונית למהירות וורפ 7 בלחיצת כפתור. כל אלו גרמו לבעלת מכונית מקרטעת שכמותי להזיל שלוליות ריר על המושב. בינם לבין עצמם הנהגים דוברים טכנו-באבל שוטף: מהאזנה לשיחותיהם הבנתי שהצעקה האחרונה היום היא מערכת-גיר-מגה- משופרת-מועשרת-חנקן-עם-מערכת-ברגי-טיטניום-ופרו-מק-3000 שתהפוך כל פורד פיאסטה חבוטה מודל 79' למינימום למבורגיני קבריולה. אני אישית אעניק עץ ריחני לרכב (בניחוח תפוז סיני) למי שיצליח לפענח מה זה פרו-מק 3000. אני גם לא אתפלא אם במציאות המכוניות היו צריכות להתפורר עד דק מכל העומס הבלתי אפשרי עליהן, אבל כל מי שצפה ביותר משלושה סרטי מתח או מחשבים בשנים האחרונות והוא מסספנד ברמה ממוצעת פלוס יצליח לדלג מעל למכשול הזה.

למען ציבור הגברים שאינם חובבי מכוניות, דאגו יוצרי הסרט לשילובן הנדיב של נקבות בסרט. כן, אמרתי "נקבות". לא נערות, לא נשים, לא בחורות, לא עלמות-חן ולא כל כינוי בלתי משפיל אחר. אלו נקבות, והן שם רק כדי להתלהב מהמתחרים החסונים ולהמרח עליהם. קל לי להבין את ההתמרחות הזאת. בבגדים המזעריים שהן לובשות בוודאי קר להן, והן חפצות להתחמם. לגיטימי.

מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאבת לאווירת הסרט, מפזמת לי קריאות עידוד בזמן המירוצים ומתענגת על המיית המנועים שמחרישה את הפסקול הרעשני והעדכני. הסרט הזה משחק חזק מאוד על המעטפת המגניבה שלו: מכוניות יפות, בחורות יפות, עלילה שמצטלמת יפה. אני בהחלט יכולה להבין כיצד נהרו אליו המוני נערים ונערות אמריקניים בתקווה שפירורי הקוליות שלו ידבקו גם בהם. אין ספק שהעלילה לוקה בחסר: ההתרחשויות שאמורות ליצור מתח אינן יוצרות אותו והשיאים העלילתיים נראו מנותקים לחלוטין באופן כללי ומטופשים באופן יותר פרטני. ברור לי גם שהעלילה היא רק התירוץ לכל השאר – צילומים מוקפדים, סגנון קצבי ודחוס ומעל לכל – כוריאוגרפיית מכוניות מושקעת, שגרמה לי לחשוב שלהק המכוניות הוא למעשה אסופת רקדניות בבלט המלכותי הבריטי. אנשי הקולנוע יודעים שהנוער של ימינו יודע להבדיל בין סתם בררה לבין סתם בררה עשויה היטב, ומשמח לראות שהצד הטכני לא הוזנח. המשחק עצמו לא מרשים במיוחד ולעיתים הזכיר לי כיצד דקלמתי אני שירי מורשת קרב בטקסי יום הזיכרון בכיתה ג', אבל לא ממש הגעתי כדי לשמוע מונולגים מרטיטים. הגעתי כדי לשמוע טורים גבוהים של מנועים בעלי נפח מרשים, ואת זה שמעתי גם שמעתי.

לנהיגה הפרועה בסרט לא היה לי קשה להתרגל בכלל. מה שבארצות נכר עלול להתפס כנהיגה חסרת-מעצורים ומסוכנת נחשב בארצנו כנהיגה נורמלית לכל דבר ואף רצויה ("הלו, גברת, תזיזי כבר ת'אוטו ש'ך ותעקפי! קו הפרדה רצוף זאת רק המלצה!"). אני אישית הרגשתי בבית לנוכח כל החראקות והדאווינים שנראו על המסך. והסרט הזה הוא בסך הכל דאווין אחד גדול: מופע ראוותני של מכוניות, אקשן ומזמוזים. כשיצאתי מהסרט עם חצי חיוך על הפנים ומבט מתלהב בעיניים, לא יכולתי להתאפק מלהגיע לגרוטאה שלי (מודל 84') ולהסיע אותו הביתה (האוטו שלי הוא זכר). אמנם סיבוב פוזה בשכונה כבר אי אפשר לעשות איתו (זה היה אפשרי לפני 17 שנה), אבל רעש (של מנוע גונח) וצלצולים זה הרבה פעמים רק עניין של השקפה.

*ותודה לקיפוד.