ביקורת: מהיר ועצבני 8

נהיה קשה עד בלתי אפשרי לעקוף בכל פעם מחדש את שיאי המופרכות של הסדרה הזאת. אולי היא כבר זינקה מעל הכריש, ברוורס, כשהיא בוערת

תגידו מה שתגידו על סדרת סרטי "מהיר ועצבני", הם עברו את אחד מתהליכי ‏האבולוציה הכי מסקרנים ומוזרים שסדרת סרטים עברה אי פעם. מה שהתחיל ‏כפרנצ'ייז ששם במרכז את תרבות מירוצי המכוניות עשה באמצע סוג-של ריבוט והפך ‏להיות סדרת סרטי שודים עם מכוניות מהירות, ועכשיו הוא נמצא בשלב שאין לי דרך ‏אחרת לתאר אותו פרט ל"סרטי גיבורי-על עם מכוניות והחוקים הפיזיקליים של לוני ‏טונס". להגיד שהסדרה הזאת קפצה את הכריש לא יהיה מדויק: היא זינקה מעל ‏הכריש ברוורס עם מכונית שעולה באש.‏

הסרט הזה הוא לא מהסוג שהולכים לראות בשביל העלילה, אבל משהו צריך לחבר ‏בין קטע אקשן אחד לאחר. הפעם זו אשה מסתורית, בגילומה של שרליז ת'רון, ‏שמפריעה לירח הדבש של דומיניק טורטו וחברתו לטי. היא מראה לו משהו מסתורי ‏בצג של טלפון, ואחרי שבעה סרטים שבהם כל מילה שלישית שיוצאת לוין דיזל מהפה ‏היא "משפחה", זה כנראה משהו מספיק גדול כדי לגרום לו לבגוד במשפחה האהובה ‏שלו ולעבור לצד האפל. הצוות של דום יוצא להחזיר אותו למוטב, ולשם כך הם ‏נאלצים להיעזר בדקארד, הנבל של הסרט הקודם, אותו מגלם ג'ייסון סטיית'הם ‏בתפקיד שדי מזכיר את זה שעשה ב"מרגלת", רק מוקצן יותר.‏

אבל למי אכפת מדברים כמו סיפור, איך האקשן? ובכן, ככה-ככה. הסדרה מנסה פעם ‏נוספת להעלות אפילו יותר את רף המופרכות של עצמה. זה נעשה הכי טוב בסצינה ‏באמצע הסרט, בה שרליז ת'רון פורצת בערך לכל רכב בניו-יורק ושולחת צבא של ‏מכוניות ללא-נהג בעקבות החבורה. הסיקוונס הזה מופרך, מבדר וענק, בדיוק מסוג ‏הקטעים שבשבילם אנשים באים לסרטים האלה. לעומת זאת, סצינת השיא, שכוללת ‏צוללת רוסית ושאותה כנראה ראיתם בטריילרים, פחות מלהיבה, ונמשכת הרבה ‏יותר מדי זמן. אחרי סצינות האקשן שבאות לפניה היא מרגישה אנטי-קלימקטית ‏למדי. אם אני מאבד עניין באמצע מרדף של צוללת אחרי מכונית מירוץ, משהו ‏לא ‏בסדר. ועדיין, שום סצינה שכוללת את דוויין ג'ונסון נאבק בטילי טורפדו בידיים ‏חשופות לא יכולה להיות ממש רעה.‏

ה"משפחה" המפרסמת של הפרנצ'ייז הזה התרחבה כבר קצת יותר מדי. חבורת ‏הגיבורים כוללת שני אנשים על תקן האתנחתא הקומית שזורקים וואן-ליינרים מדי ‏פעם, שתי בחורות שכמעט ולא עושות שום דבר, וסקוט איסטוו,ד שמשום מה צורף ‏לסרט על תקן שק החבטות של כולם. הפורמט הנוכחי של "משפחה" מחייב את כל ‏הדמויות להיסחב יחד מסרט לסרט, אבל חברי הקאסט המקורי נראים כאילו הם כבר ‏מיצו את העסק, ואת ההצגה גונבות הדמויות הטריות יותר. ג'ייסון סטיית'הם ודוויין ‏ג'ונסון הם לחלוטין הדבר הכי טוב בסרט, והיחידים שנראים כאילו הם באו להנות. ‏אם הסרט הבא יתחיל בכך שכל הדמויות ימותו פרט לשניהם, לא תראו אותי מתלונן.‏

הפספוס העיקרי של הסרט היא סייפר, הנבלית ההאקרית שמגלמת ת'רון. היא זאת ‏שמניעה את כל העלילה, אבל המניע שלה הגיוני בערך כמו חוקי הפיזיקה של הסרט ‏והיא נראית כמו נבלית בונד שהגיעה לכאן בטעות. הטון של הסרט משתנה לחלוטין ‏בסצינות האלה והופך לדרמטי ורגשי באופן מוזר ולא אמין, כאילו אף אחד לא סיפר ‏לדמות שלה שלא אמורים לקחת את הסרט הזה ברצינות. החטא הכי גדול של הסרט ‏הוא ללהק את שרליז ת'רון, פוסט-"מקס ‏הזועם", לסרט בשם "מהיר ועצבני" – ולא ‏לתת לה לנהוג על שום דבר, בשום שלב של ‏הסרט. זה כמו ללהק את סמואל ל. ‏ג'קסון לסרט שאסור לקלל בו.‏

היו אנשים שמיהרו להכתיר את הסרט הזה כטוב ביותר בסדרה. אני מצטער, אבל זה ‏פשוט לא נכון, מאף בחינה. זה בהחלט סרט שעושה את מה שסרטי "מהיר ועצבני" ‏עושים – אקשן מבדר שרוב הזמן לא לוקח את עצמו ברצינות – אבל הוא לא מצליח ‏להתבלט, בין סרטי הסדרה הזאת או בכלל. מלבד הסצינה ההיא בניו-יורק, הוא לא ‏מצליח לשבור את שיאי האקשן המופרך של הסרטים הקודמים. ועם נבלית משעממת ‏ושינויים פתאומיים ודרסטיים בטון, גם הסיפור שלו לא פורץ דרכים. זה ייתן לכם ‏בדיוק את מה שאתם מצפים לקבל מסרט "מהיר ועצבני", אבל אולי הגיע זמנה של ‏הסדרה הזאת לעשות קצת רוורס. כשהיא עולה באש.‏