מוצאים את נמו

במקור: Finding Nemo
במאי: אנדרו סטנטון
תסריט: אנדרו סטנטון,
בוב פטרסון, דייויד ריינולדס

קולות: אלברט ברוקס, אלן
דג'נרס, ווילם דפו, ג'פרי

ראש, אלכסנדר גולד

אני אוהב לצפות בסרטים של פיקסאר. עד כה, אף אחד מהסרטים שלהם לא אכזב אותי – כולם הביאו לי בדיוק את מה שציפיתי לו: כמויות שופעות של הומור, עם או בלי באז לייטייר, אנימציה ממוחשבת מצוינת וקרדיטים ששווה להמשיך ולשבת בזמן שהם רצים על המסך. כבר קרו מקרים בהם קניתי, לדוגמה, כרטיס ל"סרט אקשן מבטיח עם ארנולד שוורצנגר" וקיבלתי בתמורה את 'היום השישי'. לא כך כשמדובר בפיקסאר. כשאני קונה כרטיס ל"סרט של פיקסאר", אני יודע שאזכה לטיפול טוב. כרטיס לסרט של פיקסאר משרה תחושה של חמימות ובטחון שאין לאף כרטיס לסרט אחר.

תחושת החמימות והביטחון הזאת, לרוע המזל, פסחה על הגיבור של 'מוצאים את נמו', דג אדום בשם מרלין (ולא, לא הצלחתי למצוא אף בדיחה שמשווה בין אחד מעורכי האתר לגיבור הסרט שהיא לא בנאלית). מרלין, מתברר, פוחד מאוד מהאוקינוס. הוא מעדיף להישאר בסביבת הבית הורדרד שלו. מי שלא מרוצה מהעניין הזה הוא הבן שלו, עוד רד פיש אחד, בשם נמו.

בשלב מסוים ההתנהגות הפולנית של אביו מתחילה לעלות לנמו על העצבים. כשזה מנסה למרוד באביו, הדבר מוביל במהרה לתפיסתו על ידי צוללנים. מרלין, בתגובה, מפגין יצר דאגה לצאצאים שממש לא אופייני לדגים אותם יצא לי לגדל בבית, ויוצא בעקבות בנו. מה קורה מכאן ואילך? נכון, מוצאים את נמו (או מחפשים את נמו, אם תרצו לדייק).

אתם יכולים בודאי לנחש כי לא מדובר בעסק פשוט. האוקינוס הוא מקום גדול, אחרי הכל, ובמסעותיו של מרלין מתרחשות לא מעט תקריות אשר הופכות את החיים של כל המעורבים בעניין למעניינים הרבה יותר. אז יש אמנם אירועים כמו "מרלין בורח מכריש לבן ענק", שלא נשמעים מתאימים לרעיון הקליל של הסרט, אבל כיאה לסרט של פיקסאר, גם אירועים אלה מצליחים לשעשע, בגלל אוסף הדמויות המצוין של הסרט.

כרישים צמחוניים, דגי חרב בעלי מבטא בריטי, שחפים, שקנאים, תמנונים, צבים, לוויתנים ואפילו כוכב ים אחד. בסך הכל, צוות השחקנים הוירטואלים של הסרט יכול בקלות למלא גן חיות שלם, עם כמה בני אדם מבקרים על מנת להשלים את התפאורה. מבין אוסף הדמויות הללו, בולטת במיוחד דגה כחולה אחת בשם דורי (או אלן דג'נרס, כפי שאנשים מסוימים מכנים אותה) בעלת בעית זיכרון לטווח-קצר, המתלווה לחיפושיו של מרלין, והיא כמעט ומצליחה להפוך את הסרט ל'ממנטו: הפארודיה' ברגעים מסוימים.

אבל ככל שתהנו מנאומיה המבולבלים של דורי, אלה מהווים בסך הכל פסיק בעולם הדמויות הביזאריות של 'מוצאים את נמו', שרבות מהן היו יכולות לזכות, בנסיבות אחרות, לסרט משלהן. דוגמה טובה לכך היא תושבי האקוואריום בו נלכד נמו, אשר מעבר להפגנת ידע טכני מעולה בנושא טיפולי שורש, מספקים מקלט לוויליאם דפו (הגובלין הירוק מ'ספיידרמן', כאן בתפקיד דג ממורמר אשר מקדיש את חייו לנסיון להמלט מהאקוואריום) ודגים מקסימים כמו דב, ואחותה המסתורית והסוציופטית-קמעה, פלו.

העולם שסובב את הדמויות האלו מרשים גם הוא. גם כשהם בונים סרט מתחת לפני המים, פיקסאר מסוגלים לגרום לסביבה להיראות מלאת חיים כמעט כמו הדבר האמיתי. לרוע המזל, "הדבר האמיתי" הוא לפעמים לא כל כך מלא חיים בעצמו, ומספר סצינות המתרחשות בלב הים הן פשוט "ריקות": דורי ומרלין שוחים להם, מריצים דיאלוג חביב, ומסביב – צבע כחול, ולא הרבה יותר. זה אולי אמין, אבל כשמדובר בסרטים של פיקסאר, אני בדרך כלל מצפה ללא פחות ממסאז' לעיניים. אבל נסלח להם על זה, הם בטח היו עייפים אחרי 'מפלצות בע"מ'.

התלונה הכבדה יותר נוגעת לעלילת הסרט: אפילו יחסית לסרט ילדים טיפוסי, 'מוצאים את נמו' הוא מאוד צפוי. כל כך צפוי, עד שתוכלו לנחש כיצד יראו הסצינות האחרונות של הסרט כבר כשלוש דקות לאחר שהוא התחיל. זה לא אמור באמת להציק לאף אחד. אחרי הכל, אני, לפחות, נמצא כאן בשביל האירועים המשעשעים שקורים בין פרט מהותי אחד בעלילה למשנהו. הבעיה המהותית היא הדיאלוגים הקיטשיים – קצת יותר ממה שציפיתי למצוא בסרט של פיקסאר.

נו, אבל אלה הן תלונות קטנות ולא-חשובות. 'מוצאים את נמו' עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות: מספק קצת יותר משעה וחצי של צחוקים, המוצגים לכם באמצעות מיטב האנימציה הממוחשבת. זה אינו הסרט הטוב ביותר שפיקסאר יצרו, אבל אם תבחרו ללכת ל'מוצאים את נמו', אתם לא צריכים לדאוג. הדמויות המקסימות והדיאלוגים השנונים יטפלו בכם טוב.

אבל מה? אין "פספוסים" במהלך הקרדיטים, ואפילו הופעת האורח של מייק ווזאבסקי בסנפירים ומשקפי צלילה לא יכולה לפצות על כך. בעסה.