למצוא את ארץ לעולם-לא

במקור: Finding Neverland
במאי : מארק פורסטר
תסריט: דייויד מגי
על פי המחזה מאת אלן ני
שחקנים: ג'וני דפ, קייט ווינסלט, פרדי היימור, ראדה מיטשל, דסטין הופמן

בואו ילדים, אספר לכם סיפור מופלא, סיפור על ילד שלא רצה לגדול. כל המבוגרים אמרו לו "מתי תתבגר? מתי תיקח משכנתא פלוס שלושה ערבים ותמרח על הלחם פטה וריבת בצל, במקום שוקולד השחר? הא? מתי? מתי? מתי?", אבל הילד רק הביט בעיניהם ואמר "אחר כך."

סיפורנו מתחיל בארץ רחוקה בשם אנגליה. בארץ זו כולם מאוד מנומסים ומטופחים, כל הילדים מחונכים מגיל אפס לנהוג בכבוד למבוגרים ולא לדבר, אלא להיראות. אולי זו הסיבה שכל כך קל להלביש אותם בחליפות אפורות מוזרות ובכובעים שז'אן פול גוטייה היה אומר עליהם "השתגעתם?".

גיבור הסיפור הוא ג'יימס מת'יו בארי (ג'וני דפ), שם חם בעולם התאטרון הלונדוני. המחזה האחרון שכתב אמנם נכשל נחרצות, אך בארי לא מתייאש, ויוצא לחפש השראה להצגה הבאה. במהלך טיול שגרתי בפארק, הוא נתקל באלמנה בשם סילביה (קייט ווינסלט, 'שמש נצחית בראש צלול') ובארבעת ילדיה. במהרה נוצר קשר מיוחד בין המחזאי המבוגר לבין המשפחה, וג'יימס הופך לחברם למשחק של הילדים – הם נפגשים מדי יום להפריח עפיפונים, לדמיין שהם שודדי ים אכזריים וכל דבר אחר שעולה בדמיונם.

ג'יימס בארי של 'למצוא את ארץ לעולם לא' שונא את הנימוסים המרובעים שאדם במעמדו אמור לקבל כמובן מאליו. הוא מטיף תמיד לסובבים אותו על החשיבות שבללכת שבי אחר עולם הדמיון, או מבכה את כל אותם ילדים, שמתבגרים והופכים לפקידים ואנשי חברה אפורים. הסרט אינו מפרט מדוע, בעצם, נמשך המחזאי המבוגר לחבוש כובע נוצות אינדיאני בחברת ילדיה של סילביה, אך קיבלתי את ההרגשה שבארי פשוט מסרב להתבגר, ועל כן מתחבר כל כך בקלות לילדים.

אחד הילדים אינו ממהר לקבל את החבר החדש בזרועות פתוחות. בניגוד לשלושת אחיו המרובעים והכה בריטיים, פיטר (פרדי היימור, שבקרוב יופיע לצד ג'וני דפ גם ב'צ'רלי בממלכת השוקולד') אינו נסחף בקלות לעולם הדמיון שמציע ג'יימס. פיטר, שהתקשה יותר מכולם להתמודד עם מות האב לפני זמן לא רב, מעביר חלק נכבד מהסרט בהזעפת פרצופו ומילוי תפקיד הילד שנמנע מלהיכנס לרוח המשחק, כשהוא לא בוחר לעצמו שם מגניב ופשוט אומר "מה רע בשם שלי?".

ככל שמתפתחת היכרותו עם המשפחה, ג'יימס מציב בפני עצמו שני אתגרים. קודם כל, הוא כותב מחזה בהשראת משחקיו וחוויותיו עם הילדים, המחזה שיהפוך ל'פיטר פן'. זאת למרות הספקות שמביע בעל התאטרון (דסטין הופמן, אויבו של פיטר פן ב'הוק'), לגבי הצלחת מחזה כה מופרע הכולל פיות, פיראטים ואינדיאנים על במה אחת. מלבד זאת, מנסה בארי לגרום לפיטר לפתוח את הראש ולהשתמש בדמיונו לכתיבה, משחק ועוד, לפני שיהיה מבוגר מדי מכדי לעשות זאת. מבין שתי המשימות, נראה שדווקא הראשונה היא הקלה יותר.

במשך שנים חיכיתי להזדמנות לכתוב ביקורת על סרט עם ג'וני דפ, כדי שאוכל לציין איזה שחקן נהדר הוא וכמה חבל שלא נותנים לו את הכבוד שמגיע לו. עכשיו, כשהוא כבר כוכב, אין לי שום דבר חדש לכתוב. כן, ג'וני דפ שחקן גדול. כן, המבטא הסקוטי שלו בסרט אמין (גם אם, בניגוד לסקוטי אמיתי, אפשר להבין את מה שהוא אומר) והוא מצליח להעביר היטב את דמותו של ילד הלכוד בגוף מבוגר, והמעדיף לעשות פרצופים בארוחת הערב מאשר ללעוס בשקט על פי כללי הנימוס. נו, אז מה חדש?

שאר השחקנים נותנים הופעה אותה אגדיר כ"מספקת". הם אמנם משתלבים יפה באווירת הלפני-מאה-שנה-וקצת של הסרט ומפגינים קשת רחבה של רגשות, אבל ניתן היה לצפות ליותר. הילדים גונבים את ההצגה פשוט משום היותם ילדים (והכלב של בארי מוסיף לקולות ה"אוווו" מצד הקהל), אבל לא מספקים הופעה יוצאת דופן שתגרום לי לצפות לראות אותם מועמדים לאוסקר על הסרט הבא בהשתתפותם. גם קייט ווינסלט טובה בתפקיד סילביה, אבל לא יותר מזה. נדמה כאילו את התפקיד יכלה לגלם כל שחקנית סבירה בעלת מבטא בריטי בסביבות גיל השלושים.

הבמאי מרק פורסטר ('מונסטר בול') לקח את המחזה של אלן ני ותרגם אותו לשפה קולנועית. הצילומים יפים והעריכה מוסיפה ממד נוסף של הומור ורגש לעלילה. התלבושות מושקעות, ומספרות על מעמדו של אדם, אך גם רומזות על אופיו, הרבה לפני שפתח את הפה. סילביה הידידותית, לדוגמה, תמיד לובשת שמלות בהירות, בעוד אמה הנוקשה והשמרנית לבושה תמיד צבעים כהים. פורסטר שובר במיומנות את הגבולות שבין דמיון ומציאות, ולא פעם מבצע מעבר מרשים מהמתרחש בעולמן האמיתי של הדמויות, למתרחש בדמיונן. באופן זה, ריקוד משועשע של בארי עם כלבו, הופך למופע קרקס מרהיב של מאלף הרוקד עם דב נבון.

התסריט נוטה להיות אולי מתקתק מדי בחלקים גדולים מהסרט. רגש הוא דבר חשוב, אבל הוא צריך לבוא בכמויות מדודות ומדויקות. בהרבה סצינות, הרגש מגיע בצורה מוגזמת ומה שאמור להיות קטע נוגה ושקט, הופך לגרוטסקי מרוב בכי והשתפכויות. בעיה נוספת היא שהסרט מוצג למעשה מנקודת המבט של ג'יימס בארי. משום כך, פרט לסצינה אחת קצרה, אין בסרט שום התייחסות לשמועות ולחשדות שהועלו במציאות על כוונות נסתרות, מאחורי הקשר של בארי עם האלמנה וילדיה. היה ניתן להקדיש יותר זמן לדיון הציבורי אודות האפשרות שבארי מעוניין ביותר מסתם ידידות. האם הוא מנסה לחזר אחרי סילביה? אולי הוא פדופיל בתת-מודע? אין בסרט תשובה לשאלות האלו, אלא רק אזכור מהיר בידי דמויות משניות.

מצד שני, יכול להיות שהאשם הוא בי. אולי פשוט התרגלתי שסרט המבוסס על אדם אמיתי יציג באופן אוטומטי גם את הצדדים האפלים באישיותו. פתאום קשה לי לראות סרט שנכתב "בהשראת אירועים אמיתיים", מבלי שהגיבור יפתח התמכרות לסמים, או ינהל רומן עם כל אישה איתה החליף יותר משתי מילים. העניין הוא ש'למצוא את ארץ לעולם לא' הוא לא מראה מדויקת של המציאות. הוא לא מנסה להציג את בארי האמיתי, אלא אגדה נאיבית בהשראת דמותו. עקב כך, הצפייה עשויה להיות קשה עבור ציניקנים וחובבי סרטים ביוגרפיים על טיפוסים שהצליחו כנגד כל הסיכויים. אין בזה כל דבר רע, אך בוודאי יש מי שימצא את הסרט נאיבי עד כדי גיחוך.

למרות הכל ועל אף היותי ציניקן מלידה, מצאתי את הסרט מקסים ומרגש. גם כשהוא קיטשי, הוא קיטשי בצורה שעושה טוב בלב. ג'יימס מת'יו בארי יכול לקחת אתכם אל האי, אל הסיפור, אל החלום, ואין שום סיבה שלא תתנו לו לעשות את זה. את ההתבגרות נשאיר כבר לאחר כך.