"מנצחים" הוא סרט על נער הסובל משיתוק מוחין, שביחד עם אביו משתתף בתחרות תריאטלון.
זה הכל, תודה שבאתם. שום מילה שתיכתב בביקורת מרגע זה והלאה לא משנה. אם יש סרט שחי ביקום שמופרד מכל ביקורת, זה הסרט. אם שורת הפתיחה לא מספיקה, אפשר להוסיף שכוכב הסרט הוא שחקן הסובל באמת משיתוק, ושהאב מתנכר לבנו בהתחלה אבל בהמשך הסרט הם מתחברים, ושזה מבוסס על סיפור אמיתי, סוג של, בערך (הילד בסרט קורא באינטרנט על דיק וריק הויט, צוות אמיתי של אב ובן הסובל משיתוק. זה מספיק כדי להגיד שזה מבוסס על סיפור אמיתי, לא? לא משנה). ואם כל אלה לא מספיקים, לסרט יש עוד קלף מנצח: הוא צרפתי.
לכן אתם הולכים לשמוע מכל מי שראה את הסרט הזה שהוא מרגש, מרחיב לב, מעורר השראה, וואו, נפלא, לא נשארה עין יבשה באולם, הסרט הכי טוב שראיתי השנה. יותר מזה – כל מי שיעז לומר משהו שלילי על הסרט הוא בהכרח אדם חסר לב, ציני ומכוער בלי נשמה. אין שום דרך לכתוב ביקורת על הסרט הזה.
אסור, למשל, להגיד שהתסריט של הסרט הוא מהעלובים שנראו על המסך לאחרונה, ויש בו לא יותר מסימני מיקום של התפתחויות עלילתיות. כולם יודעים שבסרט כזה בהתחלה האב לא יראה אהבה לילד, אבל אחר כך כן. אז זה מה שקורה כאן. אין שום סיבה להתפתחות הזאת, ובעצם גם אין התפתחות: רגע אחד הם לא, אחר כך הם כן, כי ככה צריך בסרטים מסוג זה. אסור לומר שזהו המבנה העלילתי הנדוש ביותר שיש, שהסרט לא מנסה להפתיע בשום צורה, שאפילו בתור סרט ספורט – ז'אנר שהעלילה שלו די קבועה ממילא – הוא נטול עלילה. אין שום מתח בשאלה האם הם ינצחו, כי הם לא מנסים לנצח, והניסיון לכפות בכל זאת מתח בסיום הוא מלאכותי, שרירותי וחסר כל משמעות.
אין מה לומר על השחקנים: הנער פביאן הראוד חסין מכל ביקורת מפאת היותו באמת משותק. ז'אק גמבלין, שמגלם את האב, נראה כאילו הוא עושה טובה שטרח להגיע לסרט בכלל, אבל, במקרה שלא הבהרתי את זה עד עכשיו, הוא משחק אבא של ילד מוגבל שרץ בתריאטלון ולכן דודה שלכם תחשוב שהוא שחקן נפלא.
אבל הכי חשוב, יותר מכל: בשום אופן אסור למבקר להעז להעיר אפילו במילה על כך שהסרט לא באמת עוסק באבא ובן שעוברים ביחד אתגר קשה, אלא באב שעושה מאמץ על אנושי כמעט, ובן שתפקידו בכח הוא להוות משקולת. אסור בשום אופן להמעיט מערכה הספורטיבי של הישיבה בתוך סירת גומי, ובטח שלא להזכיר שלומר "תראה כמה מהר אנחנו רצים!" לילד שבעצם רק נתלה לאבא על הגב כשהוא רץ זה אולי נכון בגיל שלוש, אבל מעליב את האינטליגנציה בגיל 15 – ושהנער בסרט אמנם מוגבל, אבל לא מפגר. בשום אופן אין להעלות את האפשרות שאם רוצים לעורר השראה בקרב אנשים הסובלים ממגבלות גופניות, אולי עדיף להתמקד באחד מהתחומים הרבים שבהם הם באמת מסוגלים להצטיין בכוחות עצמם, בלי להתעקש על "הישג ספורטיבי מרגש" שהוא כולו הישג של אדם אחר. משום כך, עדיף להמנע מלהזכיר את העובדה הבדוקה שסטיבן הוקינג מעולם לא רץ מרתון, ואף אחד בעולם לא חשב להפחית מערכו בשל כך.
הדבר האחד והיחיד שאפשר לציין לטובת הסרט מבחינה קולנועית הוא הצילום שלו: רוב הסרט מתרחש באיזורים ההרריים של צרפת, ונראה כמו גלוית נוף יפהפיה. בהחלט עושה חשק לנסוע לשם לחופשה. סצינות התחרות שבסרט צולמו במהלך תריאטלון "איירון מן" האמיתי, והצילומים של המוני הרצים-נוסעים-שוחים הם מרשימים ויפהפיים. זהו. מכל בחינה קולנועית אחרת, "מנצחים" הוא אפס, נטול כל עניין או ערך, עם עלילה, חדשנות והשקעה ששווים למה שתמצאו בפרסומת לשקדי מרק.
כמובן, לא הייתי חולם לומר שום דבר כזה, כי זה סרט על ילד עם שיתוק. סרט נפלא, מרגש, מרחיב לב, עין יבשה לא נותרה באולם.
פורסם במקור בוואלה
יחסית לכל הדבירם שאסור לאמר
ואסור לכתוב, הצלחת איכשהו להתבטא.
בקצב הזה לא רחוק היום בו נקבל את 'מחוברים לחיים - ההתחלה'
(ל"ת)
גם באולם שבו הייתי לא נותרה עין יבשה
זאת משום שאף אחד לא היה.
ביקורת מדויקת
*הולך לחכות לטוקבקים בוואלה*
(ל"ת)
כשאמרתי שרשימת שינדלר זה סרט חרא אמרו אני מכחיש שואה, אז אני ממש מבין אותך.
מההההה??? אנטישמייייייייייי
(ל"ת)
כל עוד לא התמזמזת
עם בת זוגתך ב'רשימת שינדלר', לא יצאת ידי חובתך.
יש, סוף סוף הקטע הקלאסי מהביקורת של ״לצוד פילים״ מקבל הרחבה!
(ל"ת)
רגע רגע רגע. טריאתלון איירון מן?
אני חייב לראות את זה.
אני כבר רואה את הכיתוב על הפוסטר
"עין יבשה לא נותרה באולם" (דורון פישלר)
לי נראה יותר שיעשו את
'סרט נפלא, מרגש, מרחיב לב' (דורון פישלר)
זה יהיה ממש נחמד מצידם
אשכרה להשתמש הפעם בציטוט שרד פיש באמת כתב :P
תיקון קל:
"הסרט הזה הוא מרגש, מרחיב לב, מעורר השראה, וואו, נפלא, לא נשארה עין יבשה באולם, הסרט הכי טוב שראיתי השנה. יותר מזה – כל מי שיעז לומר משהו שלילי על הסרט הוא בהכרח אדם חסר לב, ציני ומכוער בלי נשמה. אין שום דרך אחרת לכתוב ביקורת על הסרט הזה." – דורון פישלר, עין הדג 13.11.2014
למעשה השורה "'מנצחים' הוא סרט על נער הסובל משיתוק מוחין, שביחד עם אביו משתתף בתחרות תריאטלון"
תגרום לי קודם כל לא לרצות לראות את הסרט. כן, זה סיפור חשוב. כן שיתוק מוחין זה נורא. כן אני אתרום בהתרמה הבאה. לא, אני לא אעשה את אתגר "מי הקרח". אבל את גלוית ההולמרק הקטשית הזאת ראיתי כבר ב"מחוברים לחיים" ובעוד 20 אלף סרטים בעבר, זה לא יעורר את המודעות שלי למחלה כי אני כבר מודע לזה שמדובר במחלה נוראית. למה אני צריך לשבת באולם קולנוע ולראות הצגה (גרועה מאוד) של רעיון שאני כבר מכיר? לעומת זאת, אם הילד הנכה היה הופך, לדוגמה, לאיש זאב כל לילה עם ירח מלא אז זה כבר היה סרט שלא הייתי מתנגד לראות.
ידידי אתה מערבב בין ניוון שרירים לשיתוק מוחין
וכן יהיה נחמד מאוד לראות נכה שהופך לאיש זאב. אני חושב שברגע שמוגבלים פיזית יקבלו גם יצוג שלילי בקולנוע, זאת תהיה ההוכחה לכך שהם שווים בין שווים והקולנוע לא מתייחס אליהם כאל "נכים" שזקוקים כל הזמן לרחמיהם של הבריאים
ראה דוגמא " ריצרד השלישי" של שקספיר
(ל"ת)
אתה צודק כמובן (והבנתי את זה מיד אחרי שלחצתי על שלח
)
בכל מקרה, שתיהן מחלות נוראיות.
סרט מחורבן, צילום נהדר
הדבר היחיד שממש אהבתי בסרט – השוט מלמעלה של זינוק המירוץ, כשכל המשתתפים נכנסים למים.
ואני שמעתי לפני מספר שנים
את סיפורו האמיתי של רץ מרתון ישראלי עיוור שבסיוע מאמן דוקא הגיע להישגים בינלאומיים יפים מאד. בניגוד למשתמע מהביקורת של הסרט, במקרה הזה הסיפור כפי שסופר לנו על ידי אותו מאמן היה מרגש ואף מותח למדי.
פגשתי אותו
וגם שמעתי מפיו את הסיפור (הוא גם נהיה בערך באותו זמן מורה לספורט באותו בית ספר תיכון שלי).
נהניתי מהביקורת (בסרט לא הייתי טורחת לצפות בכל מקרה)
אגב ""הישג ספורטאי מרגש" אמור להיות "הישג ספורטיבי מרגש", אני מניחה… (אלא אם הכוונה להישג מרגש של ספורטַאי).
נכים כאביזרים
בתור תאומה של אישה משותקת, עייפתי מסרטים בהם המוגבלות מהווה התכונה העיקרית (היחידה) של האדם המוגבל.
מי שמעוניין
הסיפור הזה באמת מרגש, מרחיב לב, מעורר השראה.
אני לא מבין
אני לא מבין מה לא משכנע בשינויים הפתאומיים ביחסי האב-בן. הרי הם מלווים בשיר ומונטאז', איך עוד אפשר להמחיש שינוי??
אהמ...בדרך מקורית?
(ל"ת)
Never go CRITICAL on full retard
(ל"ת)
שני הסנט שלי
לקח לי קצת זמן להבין למה בעצם לא אהבתי את הסרט הזה.
לכאורה היה בו את כל מה שאני אמור לאהוב: מד"ב קשה ומנומק, תהיות על עתיד האנושות, ויזואליה מרהיבה, וגם סיפור על אהבה ועל אופטימיות, ועל נצחון הרוח האנושית כנגד כל הסיכויים. ממש כל המרכיבים שאני אישית מחפש בקולנוע מד"בי. ובכל זאת, הוא השאיר אותי אדיש לחלוטין. חשבתי שאולי הבעיה היא אצלי. אולי הייתי במצב-רוח לא משהו, אולי זה כי אני די לא סובל גם את מקונוהי וגם את האת'וויי, אולי זה כי היו לי ציפיות גבוהות מדי. אבל האמת היא שזה לא אני, זה נולאן.
אחת המחשבות הראשונות שלי בצאתי מהסרט היתה שאם נגיד ספילברג היה לוקח את אותם חומרים, זה היה סרט הרבה יותר מרגש ומפעים. רק אחר-כך קראתי שזה בעצם היה אמור להיות סרט של ספילברג, ושהוא כתב את הרעיון ויזם את ההפקה, אבל ויתר עליה לטובת פרוייקטים אחרים.
ובכן, זו בדיוק הבעיה: נולאן הוא לא ספילברג.
נולאן הוא סוג של שען שוויצרי. הוא יודע לבנות בדיוק רב מהלכים עלילתיים מתוחכמים וחכמים, והוא יודע לפרק ולהרכיב מבנים קולנועיים באופנים שהפכו אותו בצדק לאחד הבמאים המוערכים של ימינו. הוא גם יודע לשחק עם מוטיב הזמן ולהשתמש בפלואידיות שלו כבמניע עלילתי, כפי שהוא הוכיח גם בממנטו וגם באינספשן, וזה לכאורה מה שנדרש ממנו גם בבין כוכבים. אבל ברגע שהוא צריך לעסוק ברגש, בהתפעמות, במשהו שיש בו שאר-רוח ופואטיקה, הוא מתרסק.
המהלכים העלילתיים בבין כוכבים מסמנים יפה את הנקודות שבהן אנחנו אמורים להתרגש, להתפעם או להתפעל, אבל זה כל מה שהם עושים. הם לא מצליחים לגרום באמת לאף אחת מהתחושות האלו. כל העולמות החדשים, האפקטים המרהיבים, העיצובים הלא סטנדרטים, הפתרונות הויזואליים המקוריים, הצילומים הנהדרים – כל אלה לא עושים כלום כשאין מתחתיהם לב אמיתי ופועם. ולנולאן פשוט אין את זה. הוא מתמטיקאי, לא משורר. הוא כותב תשבצי הגיון, לא שירה. זה הספיק בהחלט בשביל סרטים כמו ממנטו, יוקרה או אינספשן, שבנויים מראש כמו תשבץ הגיון, אבל כשלב הסרט הוא בעצם הסיפור של מקונוהי ובתו מצד אחד, של האנושות שמגלה עולמות חדשים ותקווה חדשה מצד שני, ושל מדענים שצריכים לפתע להתמודד עם שאלות של מטאפיזיקה, אמונה ורגש מצד שלישי, לנולאן פשוט אין את הכלים להתמודד עם זה.
ומה שלא פחות חשוב, זה שבסרט הזה אין שום סאבטקסט ושום קצוות פתוחים. הכל בו מוסבר ומנומק. הוא לא משאיר שום שאלות פתוחות, לא ברמה העלילתית ולא ברמה הפילוסופית. הוא מדברר בלי סוף את עצמו, ומסביר כל דבר שאנחנו רואים. גם את הפיזיקה שבבסיסו, וגם את המוטיבים של הרוע, האהבה, הקשר המשפחתי והאופי האנושי. כל דיון שאפשר לנהל על הסרט הזה כבר נוהל במלואו בתוכו. אין שום מקום לניתוחים או דיונים.
מה שבאמת מבאס אותי בכל הסיפור, זה שאני די בטוח שאם הסרט הזה היה נשאר בידיים של ספילברג, זו היתה יכולה להיות אחת מיצירותיו הגדולות. אולי אפילו האפוס הגדול של חייו. יש בו את כל המרכיבים שהפכו את אי.טי, AI ומפגשים מהסוג השלישי ליצירות משמעותיות, בתוספת תחכום מד"בי ופילוסופי שהיה יכול לתת לו ערך מוסף אמיתי. אבל זה לצערנו כבר לא יקרה. וזה עושה אותי קצת עצוב.
הלכתי בלי לדעת כלום ונהניתי
ישבתי בקולנוע, ונהניתי מכל רגע. בכיתי והתרגשתי – קיטש עשוי בטוב טעם. סרט מעולה כמו ש"סיפור אהבה" זה סרט מעולה. כמו ש"סיפורו של אלוף" היה מעולה לפני שלושים שנה. היה צריך לקרוא לזה "סיפור של מנצחים", אולי זה היה עושה את ההבדל. גם קיטש צריך לדעת לעשות – ובזה הוא לא נופל.