ביקורת: האדם הראשון

בסרטו החדש, דמיאן שאזל מנסה את כוחו בביוגרפיה קולנועית. חבל.

ספוילר: נחתנו על הירח.

כלומר, אני יודע שיש הרבה תלונות על מערכת החינוך בארץ, אבל כולם יודעים שנחתנו על הירח, כן? אפילו האנשים שטוענים שבעצם לא נחתנו על הירח כנראה מבינים שסרט על ניל ארמסטרונג לא הולך להסתיים בהופעת אורח של סטנלי קובריק וסט הוליוודי מזויף.

וזאת בעיה, העובדה שנחתנו על הירח. לא לאנושות, אלא לסרט החדש של דמיאן שאזל. כי דמיאן שאזל מנסה ליצור סרט מתח מהשאלה האם נחתנו על הירח, וכזה, כן, נחתנו על הירח. למה אתה יוצר מתח בסרט שלך סביב השאלה האם ננחת על הירח? כמו כן, אם אנחנו כבר בשלב השאלות ותשובות – למה כל הסרט הזה מצולם בקלוז-אפים ברמת העפעפיים של השחקנים? ומילא קלוז-אפים, אבל אז למה לנענע את המצלמה משל הייתה תמונת פולארויד או לולב בכל שנייה?

להגנת הסרט, הוא לכאורה פחות על הנחיתה על הירח ויותר על ניל ארמסטרונג, הצנון הראשון שנחת על הירח, אם אני מבין את הכיוון שראיין גוסלינג לקח בסרט הזה. אחרי כמה שנים שבהם גוסלינג הזכיר לכולנו שהוא בעצם שחקן עם רגשות, "האדם הראשון" מחזיר אותו לתקופת שיתופי הפעולה שלו עם וינדינג רפן ("דרייב", "רק אלוהים סולח") ומבטו המיוסר והסתמי, רק עם קצת יותר מילים.

ואם אתם חושבים "הממ, סרט על צנון אטום רגשית לא נשמע מאוד מלהיב" אתם צודקים. כנראה שזה נאמן לדמות האמיתית של ארמסטרונג, אבל כמעט לכל אירוע שיש לארמסטרונג הוא מגיב בסטואיות שראויה לציון, אבל כנראה לא לביוגרפיה קולנועית. "איך אתה מרגיש בנוגע לטיסה הקרובה שלך לירח?" שואל עיתונאי, "אני מרוצה" אומר ארמסטרונג, מנותק מכל דבר שמזכיר רגש אנושי. אם הסרט היה מדבר על ההתמודדות שלו עם הקושי הזה, והניסיון שלו או של הסביבה שלו לפתוח אותו, היה כאן מתכון לסרט. אבל הסרט לא עושה את זה. במקום זה, הוא פשוט נותן לגוסלינג לבאס כל סצנה שבה הוא נמצא.

ואם הסטואיות של גוסלינג הייתה עומדת בניגוד לאיזה רגש מתפרץ אצל השחקנים האחרים אולי היה בזה עניין, אבל גם שחקני המשנה לא ממש מבעירים את המסך. קלייר פוי מקבלת את הסצנות הכי רגשיות ועושה את העבודה הכי טובה בסרט למה שהיא בעצם גרסה קצת משודרגת ל"עקרת בית שנשארת בבית ודואגת לבעלה שבמשימה מסוכנת", וכל שאר הסרט מלא בשחקנים מאוד טובים (קורי סטול, קייל צ'נדלר, ג'ייסון קלארק) שאין לי מושג מה מבדיל אותם אחד מהשני: כולם עובדים רמי דרג בנאס"א שמעריכים מאוד את ארמסטרונג ורוצים בטובתו ובהצלחת המשימה להגיע לירח. אם היה לדמויות שלהם יותר עומק בשלב כלשהו בזמן ההפקה, במוצר המוגמר העומק הנ"ל וההבדל ביניהם נמחקו.

אז נשאר לשאול בשלב הזה למה כל זה היה טוב. לא הסרט – המסע לירח. הסרט מזכיר את ההתנגדות לתוכנית החלל של נאס"א ומעלה את הביקורות של המתנגדים. הוא לא מעמיק בהם, אבל גם ההצגה השטחית שלהם מספיקה כדי לגרום לצופה הסביר להגיד "היי, אולי יש בזה משהו". ועיסוק של הסרט בשאלה למה לנחות על הירח היה יכול ליצור סרט מעניין על הדילמה בין העתיד להווה וסדר העדיפויות של בני האדם. כי יש סיבות טובות לנחות על הירח – אבל הסרט אף פעם לא מציג אותן. הטיעונים שלו מתנקזים למה שהוא בעצם "זה מביא מלא רייטינג", "מהר לפני שהרוסים יעשו את זה" ו"כי אנחנו יכולים", וסליחה, מול טענות של "החברה גוססת מסביבך" אלה טענות חלשות ממש. הסרט, בעצם, לוקח כמובן מאליו למה כדאי ללכת לירח וחבל, כי סרט שהיה מערער על הרעיון רק כדי לבנות אותו מחדש היה יכול להיות לפחות מעניין.

אחרי שתי הצלחות קודמות לתסריטאי ובמאי של "האדם הראשון", "האדם הראשון" מציג אותם לא בכושר. יכולות הבימוי של שאזל שהודגמו ב"לה לה לנד" ו"וויפלאש" ונוכחות גם פה מתגמדות למול הבחירות הלא מוצלחות שלו, והיכולת לתאר תהליך עבודה של קבוצת אנשים מהתחלה ועד הסוף שג'וש סינגר הראה ב"העיתון" ו"ספוטלייט" עובד יותר טוב בצוותי עיתון ולא בנאס"א, או לפחות כאשר באמת ההתמקדות היא על כל הצוות ולא רק על דמות אחת.

כי אם ניל ארמסטרונג הוא גוש בשר ללא רגש, ואני יודע שנחתנו על הירח, ואין שום שאלה מהותית בנוגע למסע שהולך בסרט – למה אמור להיות לי אכפת ממשהו שקורה בסרט הזה? יש לא מעט אנשים שייהנו מהניסיון של הסרט לשים את הצופים בנעליים של האסטרונאוטים שנחתו על הירח, בסצנה היחידה שממש עובדת, אבל במקרה הזה לא היה צריך שעתיים ועשרים של סרט – זה היה עובד יותר טוב כחוויית VR של 20 דקות.