ביקורת: פוקוס

כשברור מראש שכל משפט הוא כנראה שקר, שהוא רק חלק משקר יותר גדול, קשה להפתיע אתכם (ולא, זה לא קשור לפוליטיקה)
שם רשמי
פוקוס
שם לועזי
Focus

כשעובדים עליכם, אתם מופתעים. אבל כשאתם מצפים שיעבדו עליכם כל הזמן, שום דבר כבר לא ‏יכול להיות ממש מפתיע. סרטי נוכלים ורמאים – מיני-ז'אנר שצץ וחוזר מדי כמה שנים – ‏מתרחשים בעולם שכולם בו מרמים את כולם. כל דבר שאומרים לכם הוא כנראה שקר, וכל מעשה ‏נוכלות הוא רק שלב אחד בתוך מעשה נוכלות גדול עוד יותר. "העוקץ" הוא הקלאסיקה של הז'אנר, ‏אבל כמוהו גם סרטים כמו "קרימינל" או "אנשי המזימות" – כולם מכניסים אתכם לעולם שבו לא ‏ברור איך אתם מצליחים אי פעם להגיע מצד אחד של הרחוב לצד השני כשהארנק עדיין בכיס. רגע, ‏הוא עדיין בכיס? אולי עדיף שתבדקו.‏

הבעיה היא שכמו לכל דבר, גם לזה מתרגלים, והסרטים האלה כבר לקחו את הרמאות-על-גבי-‏רמאות-על-גבי-רמאות כל כך רחוק שהצופה המצוי כבר למד לא להאמין לכלום ולצפות להכל. לכן ‏כבר אי אפשר להפתיע. אפילו ‏אם בסופו של הסרט וויל סמית יוריד את המסכה ויתברר שהוא ‏בעצם כל הזמן היה זהבה גלאון, יהיו ‏אנשים בקהל שיטענו שכבר בדקה החמישית של הסרט הם לחשו לחברה שלהם שזה בדיוק מה שהולך לקרות. פפפט. אין רעיונות ‏מקוריים שם בהוליווד. ‏

וכל זה רק כדי לומר ש"פוקוס", בתחום הזה, עושה דבר די לא ייאמן: זה סרט על נוכלים ועוקצים שיש ‏בו רגעים אשכרה מפתיעים. אם כי יש להודות שכדי להגשים את המטרה הזאת הסרט מצריך סיספונד רציני. אבל בין אם התפניות המפתיעות ידהימו אתכם או לא, "פוקוס" עושה ‏את העבודה שלו – הוא מבדר, וזה כל מה שהוא מנסה לעשות.

וויל סמית מגלם את ניקי, רב-נוכל שהביא את הוצאת הכספים מתמימים לא לכדי אמנות, אלא לכדי ‏תעשייה. הוא עומד בראש צוות גדול של מקצוענים, שבמקום לפרוץ לאיזה בנק ולרוקן כספת גדולה במכה גדולה אחת אחרונה – כמו שנוכלים ופורצים קולנועיים עושים כמעט בלי יוצא מהכלל – מעדיפים לעשות את הכסף גדול בהרבה גניבות קטנות. מרגו רובי היא ג'ס, גם היא ‏נוכלת; טירונית, אבל עם פוטנציאל. אחרי שניקי מבהיר שהוא ממש, אבל ממש מעבר לליגה שלה, היא ‏מחליטה להפוך אותו למיאגי האישי שלה, ושהוא יהפוך אותה למומחית כמוהו. ובדרך, כמובן, ‏שניהם גורמים להרבה אנשים תמימים להפסיד הרבה כסף, וזה ממש כיף, אם כי בחיים האמיתיים ‏אנחנו פחות מסמפטים אנשים כמוהם.‏

וויל סמית, המועמד לנשיאות ארצות הברית לשנת 2028, לא מתאמץ כאן לעשות שום דבר שנמצא מחוץ למגרש הביתי שלו: הוא רק מפעיל את הכריזמה שלנו במלוא הכח. מה שקצת מפתיע הוא ‏שמרגו רובי מחזירה לו באותה רמה. כמו רוב העולם, גם אני ראיתי את מרגו רובי בפעם הראשונה ב"הזאב מוול סטריט" – ומשום מה נכנס לי לראש שכמו הדמות שלה בסרט, גם היא בעצם דוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט שמנסה גם לשחק. היא בהחלט נראית ככה, ולא יפה לומר, אבל עצם העובדה הזאת גורמת לכך שבכל פעם שהיא מפגינה כישורי משחק טובים יותר משל מייגן פוקס זה יהיה מפתיע. אבל רובי, מתברר, לא רק שאינה דוגמנית, על פי ‏כל הסימנים היא בדרך להיות כוכבת ענק. אם יש לנו תלונות עליה ב"פוקוס", זה רק משום ‏שהתפקיד שקיבלה קטן עליה: רוב הזמן היא מגלמת את החניכה הקלולסית, שעומדת ומקבלת ‏שיעורים מניקי ומשתאה מהדברים המדהימים שהוא מראה לה – אבל היא בקלות היתה יכולה ‏להיות יותר מזה. כשהיא עובדת על אנשים, ועל הקהל, היא עובדת. אגב, ראוי לציון הליהוק עיוור-הצבעים של הסרט: מתי בפעם האחרונה ראיתם ‏בסרט הוליוודי רומן בין שחור ולבנה? ואף אחד אפילו לרגע לא עשה מזה עניין? ‏

זוג הבמאים-תסריטאים, גלן פיקארה וג'ון רקווה, ביימו בעבר את "אני אוהב אותך, פיליפ מוריס" ‏עם ג'ים קארי – גם הוא סוג של סרט-נוכלים, אבל כזה שמצליח להיות מדהים באמת בזכות ‏העובדה שהוא מבוסס על מקרה אמיתי לא יאמן. בסרט ההוא הם גם הלכו רחוק יותר עם ההומור ‏ושבירת הטאבואים הסדרתית. "פוקוס" הוא סרט מרוכך ומיינסטרימי יותר, ולכן פחות מעניין; ‏סרט כזה שלמרות שהוא מנסה להפתיע אתכם בכל כמה דקות – ולפעמים אפילו מצליח – לא יישאר לכם בזכרון הרבה אחרי הצפיה. ובכל זאת, כיף.
‏ ‏


פורסם במקור בוואלה