ביקורת: פוקס-קצ'ר

כנראה סרט הספורט הכי פחות מעורר השראה שתראו אי פעם (אבל מועמדויות לאוסקר עוד יגיעו)

לפני הכל, אתם צריכים לדעת שזה מבוסס על סיפור אמיתי. יש כתובית על המסך, כדי שלא תפספסו. כמה רגעים לאחר מכן, "Foxcatcher" גם מבהיר שזה לא סיפור מהסוג של "הלוחם הבודד למען הצדק שגבר על ‏המכשולים והגשים את החלום האמריקאי". אולי הוא מניח שאתם כבר יודעים איך ‏נגמר סיפורם של המתאבקים האולימפיים האחים מארק ודייב שולץ, ושל ג'ון דופונט, המיליונר ‏התמהוני שפרש עליהם את חסותו. מה שברור הוא שזה לא הולך להיגמר טוב. מועקה, קדרות, אווירה ‏מבשרת רע, נוחתות מיד בדקות הראשונות של הסרט, ולא יעזבו עד סופו. ‏

מארק ודייב שולץ זכו שניהם במדליות זהב באולימפיאדת 1984, ואז גילו שהזהב הזה לא שווה ‏הרבה. הם עדיין מנהלים חיים נטולי זוהר בעיירה אמריקאית שוממת; לדייב (מארק רפאלו) יש ‏משפחה, מארק (צ'אנינג טייטום) הוא אדם בודד שאין לו הרבה בחיים מלבד אימונים לאולימפיאדה ‏הבאה עם אחיו. כך עד שהוא מקבל פניה מפתיעה מדופונט (סטיב קארל), אצולה אמריקאית, עשיר עד גועל, שחי באחוזת ענק ומעביר את זמנו בתחביבים כמו איסוף בולים ואיסוף מתעמלים ‏אולימפיים. דופונט הוא אדם קצת תמהוני ונוקשה, אבל הוא פטריוט, הוא רוצה להוכיח לעולם ‏שאמריקה היא הגדולה מכולן, ולכן הוא מוכן להשקיע כספים רבים בטיפוח הנבחרת. הוא מזמין ‏את דייב ומארק לאחוזתו, למתקנים המשוכללים שלו ולצוות המקצועי שלו. ובניגוד לצפוי, הוא אפילו לא דורש ‏בתמורה את נשמתם. אין קץ'. ובכל זאת, משהו מטריד פה.‏

אם המטרה היתה להשיג מועמדויות לאוסקר, היא הושגה. אישית, לא הייתי צריך את הסרט הזה כדי לדעת שסטיב קארל הוא שחקן מעולה. זאת עובדה ידועה היטב. אבל עוד עובדה ידועה היא ששחקנים מצחיקים לא מקבלים אוסקרים. היה צריך רק לגרום לסטיב קארל להפסיק להצחיק – והנה, כולם מדברים עליו כעל מועמד בטוח ‏‏(ומוצדק) לאוסקר. ג'ון דופונט שבגילומו הוא אדם שנולד עם כפית זהב בפה ומקל ארד בתחת, ואין ‏לו מושג איך ליצור תקשורת עם אנשים שהוא לא משלם להם. זאת דמות מטרידה ועצובה, וקארל ‏מגלם אותה עם מינימום תנועות ומניירות, בשפת גוף חסכונית. הכשרון של צ'אנינג טייטום, לעומת ‏זאת, עדיין מפתיע בכל פעם מחדש: עדיין קשה לקבל את העובדה שמי שהתחיל כדוגמן, שרירן ‏ורקדן הוא בעצם גם קומיקאי מוכשר (בסדרת "רחוב ג'אמפ"), וגם, מתברר, שחקן דרמטי בעל ‏יכולת. גם טייטום מתקפל כאן אל תוך דמות בעלת תנועת גוף אופיינית ושונה ויכולת התבטאות ‏מוגבלת, וגם זה מרשים, אם כי לא מאוד מגוון.

אבל מלבד תצוגות המשחק, יש פה בעיקר מועקה. הסרט מתנהל בטון אחיד: אשכבה. בנט מילר ("מאניבול") רוצה שתרגישו כמו ‏מתחת לטונה של בטון. כל סצינה מלווה בתחושת אי נוחות. כל ‏התרחשות נראית כמו בשורת ‏איוב. הפסקול חוזר שוב ושוב ‏לאותן נעימות פסנתר בודד על רקע כינורות חרישיים רועדים, והמוזיקה הזאת מלווה בסרט כל התרחשות, מויכוח ‏דרמטי ועד זכיה באליפות העולם. העובדה שהמועקה הזאת לא מרפה לרגע היא הטעות הקריטית של הסרט. אפילו בסרטי האימה הקודרים ביותר יש רגעים של הקלה מדי פעם, פשוט כי עומס יתר של רגש ‏כלשהו – ולא משנה איזה – מקהה אותו. פוקסקאצ'ר" מתעקש שלא להציג את העליות והמורדות של החיים, אלא מורדות בלבד, אפילו כשזה פוגע בסיפור שהוא מנסה ‏לספר. כשבפתיחת הסרט אנחנו רואים את האחים מארק ודייב ‏מתאמנים, האווירה בינהם כל כך ‏מתוחה שהייתי בטוח שהסרט עומד לגלות לנו שבעצם אחד מהם מנצל את השני מינית, או איזו זוועה אחרת; בהמשך מתברר ששום דבר כזה לא קורה – הסצינה הקריפית הזאת ‏היתה, מתברר, דרכו של הסרט לתאר ‏יחסים בריאים בין שני אחים אוהבים.‏ אישית, במשך שעה בערך הייתי עם הסרט מתחת למשקולת, אבל בסופו של דבר הוא איבד אותי, ורק חיכיתי שזה ייגמר.

ולמרות כל זה, למרות שהסרט כולו מספק שעתיים של הנמקה לאירוע שמתרחש בסופו, זה עדיין ‏לא מספיק. מצטער, עדיין לא הבנתי. האירוע האמיתי נשאר בלתי פתור. נשארנו עם שעתיים של ‏מועקה, ואולי כמה מועמדויות לאוסקר. ‏


פורסם במקור בוואלה