ביקורת: פרנק

סיפורה של להקה היפסטרית יותר מכם

ג'ון (דונאל גליסון) רוצה להיות כוכב. הוא קלידן, הוא אפילו שר כשצריך, יש לו מוטיבציה; מה שחסר לו הם כשרון, כריזמה או יכולת לכתוב שיר ששווה משהו. ג'ון מצטרף, כמעט ‏במקרה, אל להקה שאת הסגנון המוזיקלי שלה קשה להגדיר ואת שמה בלתי אפשרי לבטא, ופוגש ‏את מנהיג הלהקה, פרנק.‏

פרנק הוא הדבר האמיתי: כישרון ענק, מוזר להפליא, מנהיג, אמן, יכול לקבל השראה מכל ‏דבר ‏ולעורר השראה בכל אחד. הוא יכול להיות סופרסטאר אם רק יתנו לו הזדמנות. ‏פרנק גם ‏חובש על ראשו, כל הזמן בלי יוצא מהכלל, מסיכת-ענק שמסתירה את פניו האמיתיות מכל העולם. ‏פרנק הוא כל מה שג'ון היה רוצה להיות, חוץ מהמסכה, אולי. העסק עם המסיכה באמת קצת ‏ביזארי.‏

ג'ון הוא אאוטסיידר בלהקה, שמורכבת מחבורת תמהונים שנראים כאילו הם מתקשרים בינהם ‏בשפה שהוא לא מבין (ושניים מהם אכן דוברי צרפתית). אולי זוהי פארודיה מושלמת על אמני ‏אוונגארד והיפסטרים אקסטרימיים, אבל קשה לדעת לבטח אם לא גרתם בעצמכם בזמן האחרון בבקתה בלב היער עם חבורה של מוזיקאים ניסיוניים. הלהקה מוזרה, והמוזיקה שלה מוזרה עוד יותר – אבל משהו מעניין ‏קורה כשאנחנו רואים את תהליך היצירה של המוזיקה הזאת. הרעש הביזארי הזה היה גורם לאדם ‏הממוצע להחליף תחנה, אבל כשרואים את חברי להקת המה-שמם עובדים עליה, פתאום היא ‏מרתקת, ואולי אפילו נעימה לאוזן. אתם עלולים אפילו לקנות את הפסקול. ‏

את פרנק מגלם מייקל פאסבנדר. אני מקווה שזה לא ספוילר גדול מדי לומר את זה. הזהות של השחקן שמגלם ‏את ‏פרנק ‏מופיעה בכל הפוסטרים, הטריילרים והתקצירים של הסרט, למרות שאולי בעצם היה ‏עדיף לא ‏לדעת ‏את זה. המסתורין הגדול – איך בעצם פרנק נראה, מתחת למסיכה הזאת – פחות ‏אפקטיבי ‏כשאנחנו ‏יודעים שבעצם הוא נראה כמו מייקל פאסבנדר.‏ בכל מקרה, פאסבנדר הוא ‏שחקן מצוין, והייתי שמח לומר שהוא מגיש הופעה מדהימה כל כך שאפשר להרגיש כל ‏נים בנפשו אפילו דרך ‏המסיכה האטומה – אבל זה לא יהיה נכון. מה לעשות, מתברר שבכל זאת ‏הבעות פנים הן עניין די ‏נחוץ בשביל העסק הזה של משחק מול מצלמה, וקשה להסתדר בלעדיהן. ‏אפילו לתאר את הבעות הפנים במילים, כפי שפרנק באמת עושה במשך חלק מהסרט, זה לא מספיק.

הסרט מתחיל נהדר: הפתיחה, שבה אנחנו שומעים את המחשבות בראשו של הגיבור כשהוא ‏מנסה לכתוב את שיר העשור הבא, היא מבריקה. הדמויות המשונות של חברי הלהקה מבטיחות. ‏אבל בהמשך הסרט מאבד את הקצב, החללים בין רגע משעשע אחד לאחר מתרחבים יותר ויותר, ‏הוא סובל מתקופות ארוכות של דכדוך, ובמקום לעלות שוב לקרשנדו בסיום, רק שוקע עוד יותר – ‏עד שהוא כמעט שוכח שהוא היה פעם קומדיה. המערכה האחרונה כולה מלנכולית יותר מאשר ‏הומוריסטית. זה כשלעצמו בסדר, אבל הסרט גם שוקע לתוך מסלול שגרתי מדי. הוא מתנדנד קרוב במידה מסוכנת למלודרמה נוסחתית. ומסרט שהבטיח כל כך הרבה מוזרות ואלטרנטיבה והיפסטריות ציפיתי לכל דבר חוץ ממלודרמה נוסחתית.

עוד אכזבה קטנה: מגי ג'ילנהול. היא מגלמת את סגניתו הזועמת והרושפת של פרנק בלהקה, שמהרגע הראשון מגלה תיעוב תהומי ולא מוסבר לג'ון. היא ‏מסקרנת בתחילת הסרט, ובסופו היא עדיין מסקרנת. אבל אם היא באמת הסתירה משהו מורכב מתחת לכל התיעוב הלוהב הזה, הסרט לא טורח להסביר במה מדובר. זה מאכזב, כי זה גורם לדמות שלה להיראות כמו לא יותר מגימיק. לא משהו מנומק, סתם משהו מוזר שנועד למשוך תשומת לב לעצמו. כמו ללבוש מסיכה ענקית על הראש. אוקיי, דוגמה לא טובה.

אם בטעות יצרתי את הרושם ששנאתי את "פרנק", אז תנו לי לתקן אותו מיד: נהניתי ממנו למרות החסרונות שלו. בדיוק כמו פרנק, גם "פרנק" הוא בעייתי, בעל הרבה פגמים, קצת חסר כיוון, וקצת מתלהב מדי ‏מהמוזרות של עצמו. אבל בסך הכל הוא ברנש מאוד חביב, וסרט כנ"ל.‏


פורסם במקור בוואלה