ביקורת: לשבור את הקרח 2

בשנייה ש'לשבור את הקרח 2' קצת נרגע, הוא ממריא. הבעיה היא שלוקח לו זמן להירגע.
שם רשמי
לשבור את הקרח 2
שם לועזי
Frozen 2
סרט מס' 2 בסדרת לשבור את הקרח

התור לכרטיסים של "לשבור את הקרח 2" היה מלא, כצפוי, במעריצות נלהבות בתחפושות אנה ואלזה, מבחינתן, הן כבר חיכו לסרט הזה יותר מדי זמן, וכל הקטע של לחכות בסבלנות ממש לא התאים להן. הן גילו היפר-אקטיביות יתרה כל הדרך לאולם, וזה נאמר ללא שמץ של שיפוטיות. הלך הרוח הזה הוא מן הסתם תופעה עולמית, וניכר שהבמאית והבמאי של "לשבור את הקרח 2" מבינים אותו יותר טוב מכל אחד אחר, כי החצי הראשון של הסרט מאופיין גם הוא בהיפר-אקטיביות כזו, וזה כבר נאמר ביותר משמץ של שיפוטיות.  

סצנת פתיחה קצרה ומרשימה מציגה לנו פלאשבק לילדותן של אנה ואלזה, ולסיפור לפני השינה שסיפרו להן ההורים על ארץ קסומה שמעבר ליער מכושף ועל איזו אי-נעימות עם השלכות עגומות מאוד שבין אותה ארץ לממלכת ארנדל. זו סצנה יפה, שמפתחת בעדינות את המיתולוגיה שמקיפה את העולם של "לשבור את הקרח", נותנת מבט עמוק יותר ליחסים בין הגיבורות להורים שלהן (והיו להן, מתברר, יחסים מורכבים למדי עם האבא והאמא), מספקת רקע לא-רע לאופי של אלזה (אלה הסיפורים שסיפרו לה לפני השינה? לא פלא שהיא גדלה עם טראומות) וגם מתכתבת בצורה נהדרת עם סצנת קיצור תולדות אלזה ואנה שפתחה את הסרט הקודם. 

ואז הסרט קופץ להווה, אחרי אירועי הסרט הקודם (ספוילר ל"לשבור את הקרח", בהנחה הלא-סבירה שהביקורת הזו נקראת על ידי מישהו שעדיין לא ראה אותו). אלזה היא מלכת ארנדל, אנה עדיין חיה אתה בארמון, קריסטוף, סוון ואולאף עדיין בסביבה, והחיים יפים ומאושרים לשתי דקות בערך, לפני שמתחילות הצרות שקשורות (איך לא) לאותו סיפור לפני השינה שאנה ואלזה שמעו בילדותן. והצרות האלה מובילות לרצף מרהיב, מסחרר, עוצר נשימה, מתיש ומתסכל של אירועים שהסרט דוחס עד מחציתו בערך. כבר מזמן לא נראה על מסכנו שילוב כה בלתי-סביר של אסונות-טבע, מסעות אפיים, מלחמה ושלום בהפרש של דקות ספורות זה מזה, יותר מדי דמויות חדשות שעושות מעט מדי, בדיחות קרש ושירים. במיוחד שירים. כמעט כל חמש דקות בחצי הראשון של הסרט יש טוויסט, ולכל טוויסט יש שיר (רובם פחות מוצלחים, לטעמי, מאלה של הסרט הקודם). 

נכון, גם "לשבור את הקרח" הראשון לא היה סרט רגוע במיוחד, אבל שם לפחות היתה איזו תחושה של מיקוד, שהדמויות יודעות לאן הן הולכות ומה הן רוצות. לאורך רוב המחצית הראשונה של "לשבור את הקרח 2", הגיבורות נמצאות במסע שבו אין להן מושג לאן ללכת, אבל זה לא ממש משנה כי כל הזמן קופץ משהו שמושך אותן באף, בדרך כלל בכיוון מנוגד לגמרי לזה שבו הן הלכו קודם. בשלב כלשהו, זה נהיה מעיק.

עוד משהו מעיק בסרט – אולף. ברור לי שאני במיעוט בנושא, אבל כבר בסרט הקודם לא אהבתי אותו, ובסרט הנוכחי הוא ממש עלה לי על העצבים בכל רפליקה עבשה שיצאה לו מהפה וגררה פרצי צחוק רמים מצד הרוב המכריע באולם. לא הצלחתי להבין מה יש בו, לעזאזל, במיוחד כשהשילוב בין אנה, קריסטוף וסוון מייצר בלי מאמץ רגעים קומיים מוצלחים בהרבה, עם ערך אנושי מוסף.

אבל האמת, גם הרגעים האלה קצת הולכים לאיבוד באנדרלמוסיה הכללית בחציו הראשון של הסרט. ואז מגיע החצי השני, שבו העלילה נפטרת מכל המשקל העודף ומתמקדת בסיפור שניכר שהיוצרים באמת רצו לספר: היחסים בין אנה לאלזה. כאן הסרט סוף-סוף ממריא, כי הסיפור הזה הוא יפהפה, גם חזותית וגם אנושית. במידה מסוימת, מדובר בתמונת מראה של הסרט הקודם: אם "לשבור את הקרח" היה מסע החניכה של אלזה, "לשבור את הקרח 2" הוא מסע החניכה של אנה, שמוכיחה שגם בלי כוחות העל של אחותה (ובכמה סצנות בסרט אלזה נראית כמו מי שעושה אודישן לתפקיד בסרטי אקס-מן), היא מוכנה לתפקיד שהעתיד מייעד לה. אלזה, מצדה, משלימה כאן את הייעוד שלה שכבר היה ברור מהסרט הקודם, אבל כל מלה נוספת בנושא תהיה ספוילר.

"לשבור את הקרח 2" הוא סרט שחציו גדוש ועמוס יתר על המידה וחציו הוא בדיוק במידה הנכונה. אבל בהסתמך על התגובה הנלהבת של המעריצות באולם, את מה שהן ציפו לו הוא בהחלט סיפק: קצת יותר מ-100 דקות של הרפתקה חדשה שעוברות הגיבורות האהובות עליהן. לפעמים זה הרבה יותר ממספיק.