ימים קפואים

תסריט ובימוי: דני לרנר
שחקנים: ענת קלאוזנר, אולי שטרנברג, סנדרה שדה

לכל אדם יש שם, שנתן לו הוא-עצמו, שנתן לו המסנג'ר שלו, ונתן לו הצ'אט. לא משנה מאיפה השיג את השם, לפחות הוא בדרך כלל יודע אותו, גם אם הצופים לא. כי בכל זאת, אדם צריך איזה אמצעי זיהוי בפני הסביבה, גם אם הסביבה יכולה בדרך כלל להסתפק ב"את שמוכרת טריפים", או "השכנה מקומה שמונה". הגיבורה של 'ימים קפואים' (ענת קלאוזנר) באמת לא מזדהה בשמה, ומוכרת סמי הזיה לפרנסתה. בין לבין היא פולשת לדירות ריקות וישנה בהן. מי שרוצה אותה לא צריך שם, רק את המספר של הסלולרי שלה. ו"תבואי לקפה וקרטון סיגריות" בתור קוד להזמנת הסמים.

בלילה שבו מתחילה עלילת הסרט, מוצאים אותה יותר אנשים משהיתה רוצה. החל במתווכת הדירות שבגללה היא נאלצת לעזוב את מקום משכנה הנוכחי, המשך בחוזר-בתשובה סטלן במיוחד שרוצה "בנועם" לקבל דגימה, שכן, כמו שכתוב, "לא יקנה חתול בשק לפני שיוודא, אה, שהחתול באמת בשק, את מבינה, אחותי?", וכלה בברנש הבלתי מזוהה שבדיוק גונב לה את הטוסטוס בעוד היא עסוקה בעסקת הסמים הכושלת. אפשר היה לומר שמצבה מעורר רחמים, אבל לא מדובר בבחורה סימפטית במיוחד. הגיבורה משוטטת ברחובות תל אביב השחורה-לבנה, ואז עוסקת בפעילות חברתית: משוחחת בצ'אט עם מישהו, ומסכימה – בעיקר כיוון שאין לה איפה להעביר את הלילה, כנראה – לפגוש אותו. היא מגיעה לביתו החשוך, רק כדי לברוח משם. ואז היא מתחרטת, וקובעת איתו להיפגש במועדון כלשהו.

ואז, בום! – החיים שלה משתנים.

בעקבות מאורע לא צפוי, היא מוצאת את עצמה עם חיים, נאמר, שונים במקצת. אדם שהיא בקושי פגשה הופך לציר שמסביבו מסתובבים חייה, דברים מוזרים קורים לה, ולפעמים היא מרגישה שהיא לא לגמרי בטוחה מי היא. וכל הדברים המוזרים האלה מפחידים אותה. מאד. וגם אותי.

'ימים קפואים', שהגעתי אליו בלי לדעת ולו פרט אחד על העלילה, הוא סרט ישראלי דל-תקציב אפילו במונחים ישראליים, אבל לא רואים את זה עליו; הצילום בשחור-לבן לא נראה כמו אילוץ שנבע מחוסר כסף אלא כמו בחירה מודעת, ונראה נהדר. הבמאי, דני לרנר, כנראה החליט שאם אין כסף, צריך לסמוך על העלילה, ואם אין לך יכולת להראות משהו מאיים – תאיים בכך שלא תראה שום דבר. אין אפקטים בסרט וכמעט שאין מראות שמעבר ליומיומי, אבל יש מין מועקה תמידית שמלווה את הגיבורה. הדברים הקטנים והבלתי מוסברים שקורים לה, הרמזים שמובנים רק לאחר הרבה זמן, ותעלומה שלאט-לאט מתבהרת, בונים מתח ואווירה מאיימת, גם כשלכאורה לא קורה הרבה.

בעניין הזה מגיע לשחקנית הראשית, ענת קלאוזנר, צל"ש. היא מתחילה את הסרט בתור דמות מעצבנת במיוחד, לא מעוררת הזדהות ואנטיפטית, ואחרי עשר דקות כבר לא סבלתי אותה. אבל מהרגע שהמהומה מתחילה, החרדה שלה ברורה ואמינה והדמות שלה מתחילה להשתנות. אחרי חצי שעה מתחילת הסרט כבר שכחתי את העצבנות הראשונית והייתי מרותק לקורותיה.

לאווירה הזו תורם גם שימוש חכם בטריקים קטנים, שבדרך כלל היו נחשבים לשחוקים קשות. למשל, לרעיון הרעש שנועד להקפיץ את הקהל בכיסאות יש כבר זקן ארוך, אבל פה הוא עובד. לא יודע אם זה קשור לפסקול – ברגעים ששמתי אליו לב לא במיוחד אהבתי אותו – אבל גם אפקט קולי צפוי עושה את העבודה שלו בצורה משכנעת.

הסרט מותיר אחריו הרבה שאלות, ולא הרבה הסברים. הוא לא מנסה להסביר איך קורה מה שקורה, אלא רק מה קורה; וטוב שכך, כי הסבר ההתרחשויות בסרט היה יכול להרוס אותו כליל, ולהפוך את המתח לפתרון מעצבן. לפעמים עדיף להישאר עם כמה סימני שאלה.

כמובן, לא הכל מושלם. פה ושם יש סצינה מיותרת, מפעם לפעם יש דיאלוגים שנשמעים קצת מלאכותיים ופחות מתאימים לשפת דיבור. החוזר בתשובה (אם כי מצחיק מאוד) מוקצן, וההפוגות הקומיות שלו לא לגמרי מתאימות לאופי הסרט. אבל בסך הכל מדובר רק בפגמים קלים בסרט מצוין, ובסך הכל מדובר בסרט מוצלח מאוד לצפייה, בלי קשר לארץ מוצאו או לשפה בה הוא מדבר, סרט מסקרן ומותח. וזה ממש לא "בסך הכל".