ביקורת: מחווה טיפשית וחסרת טעם

הסרט החדש של נטפליקס על דאג קני הוא מאוד מצחיק, אפילו אם אין לכם מושג מי זה לעזאזל דאג קני.

איך עושים ביוגרפיה על אנשים מצחיקים וחתרניים? אם תהפוך אותה לקומדיה פרועה וחסרת מעצורים, אתה מסתכן בחוסר כבוד כלפי האדם שבשבילו יצרת סרט. תעשה אותה רצינית מדי ואתה מסתכן בחוסר כבוד כלפי המורשת שלו. "סיפורו של שקרן", סרט האנימציה על גרהם צ'פמן מ"מונטי פייתון", ניסה לעשות שילוב מאוד מוזר של גם וגם, בתוספת עשרות סגנונות אנימציה שונים; התוצאה לא התקבלה היטב, למרות שיש לה איכויות ששלה, ונחשבת כאכזבה. "מחווה טיפשית וחסרת טעם", הסרט החדש של נטפליקס, מנסה לעמוד באותו מבחן, רק הפעם עם סיפורו של דאג קני.

"מי?" רוב הקהל כנראה שואל. ובכן, שאלה טובה. דאג קני הוא היוצר של המגזין "National Lampoon". "מה?" רוב הקהל ממשיך לשאול. ובכן, "סאטירה לאומית" הוא מגזין שיצרו דאג קני והנרי בירד (ועוד אחד, רוברט הופמן, שלא זוכה לככב בסרט) שהתפתח למימדים גדולים עד שהם התחילו ליצור גם מופעים חיים, תוכניות רדיו וספרים תחת המותג. התוצרים שכנראה הכי מוכרים מכל אלה הם הסרטים שעשו, ובראשם "בית החיות", אבל גם "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים" ("Vacation" באנגלית. מסתבר ששמות מתורגמים בארץ הזאת תמיד היו מכה) ו"יחצ"ן המסיבות", בין השאר.

דאג קני היה, מלבד היותו המייסד, אחד מהיוצרים העיקריים במגזין והתסריטאי של "בית החיות" ו"מהומה במועדון"; סיפור חייו עובר בין האירועים האלה במה שהוא לכאורה "סיפור עלייתו ונפילתו", רק לא ממש – דאג קני היה סיפור הצלחה תמיד. הוא פשוט היה סיפור הצלחה עם יצר הרס עצמי שהרחיק ממנו אנשים שאכפת לו מהם ודחף אותו לזרועותיהם של הסמים הנרקוטיים. ולכן לסרט יש משימה כפולה – להציג את חייו ואת ההתנהגות ההרסנית והלא מצחיקה שלו (כלומר, מדי פעם היא מצחיקה, אבל היא גם פוגעת באנשים אמיתיים עם רגשות) ולעשות את כל זה מצחיק, קליל ומעניין. למזלנו, "מחווה טיפשית וחסרת טעם" הוא לא "סיפורו של שקרן" – אפילו אם אתם לא יודעים דבר על דאג קני, הבחור והסרט שסביבו מספיק מצחיקים כדי להצדיק צפייה, ולטעמי, גם הרבה יותר מזה.

את דאג קני משחק ויל פורטה, שחקן שכנראה לא שמע על האמרה שמאחורי כל שחקן קומדיה מסתתר שחקן דרמה שמחכה לצאת. הוא לחלוטין מצליח בביטים הקומיים של הסרט, אבל בפעמים המעטות שבהן הסרט מנסה להיות דרמטי, קשה להגיד עליו שהוא תגלית. בתפקיד המייסד השני של המגזין, הנרי בירד, משחק דונאל גליסון בתפקיד מאופק ונהדר שמהווה עזר כנגד דאג קני. הנרי בירד בגילומו של גליסון הוא ההיפוך של דאג – אם דאג הוא בוטות והגזמה, הנרי הוא יותר עידון ותחכום, מעין נציג ההומור הבריטי לעומת ההומור האמריקאי של קני. הדינמיקה בין שני השחקנים, למרות הפרשי גיל ולאום, עובדת לחלוטין והם מצליחים להיות שני הפכים שמשלימים זה את זה גם בביטים הקומיים וגם מבחינה דרמטית – אפילו אם גליסון שחקן טוב בהרבה מפורטה, והוא דווקא כן מצליח לתת נפח ועומק להנרי בירד שפורטה פשוט לא מצליח לתת לקני. הסרט גם מתדהר בצוות שחקני קומדיה מוכרים יותר ופחות שמשחקים שחקני קומדיה מהעבר שמוכרים יותר ויותר. אז אם תמיד רציתם לראות שחקנים צעירים כמו ג'ואל מקהייל, ג'ון דיילי או סת' גרין מגלמים את צ'בי צ'ייס, ביל מאריי, כריסטופר גסט ועוד – חבל, כי פרט לצ'בי צ'ייס (בגילומו הנהדר של ג'ואל מקהייל, שעבד עם צ'בי ב"קומיוניטי") לכולם יש מקסימום שתי שורות. אף אחד מהם גם לא נראה ממש כמו השחקן שהוא מגלם והם אפילו לא טורחים לעשות חיקויים מדויקים שלהם, אבל זה כבר נושא אחר, שגם עליו הסרט צוחק.

הסרט, אגב, מרבה לצחוק על עצמו. זה אחד משני המקורות העיקריים של הומור בסרט – זה, וההומור של המגזין עצמו שמתמחה בהומור שחור וחסר התחשבות, ופארודיות רבות – דבר שידרוש מכם לא מעט עצירות של הסרט כדי לקלוט את הכול, אבל הן שוות את זה. זה לא שהסרט הוא פארודיה על ביוגרפיות כמו "הולך חזק", אבל הוא כן משתמש בלא מעט אלמנטים סיפוריים (בעיקר בקני המבוגר כקריין שמעיר הערות על הסרט עצמו) כדי להעיר על כך שאף אחד לא בא לראות סרט על ילדות עצובה ושאר קלישאות, או על כך שהדמויות שהסרט מדבר עליהן רחוקות מלהיות צדיקות, כי הן ממש לא. מדובר בחבורה שהסרט מודה בפה מלא שהייתה די שוביניסטית וגם, בסטנדרטים של ימינו, די גזענית, ואנשים שיבואו לבחון את הסרט בצורה פוליטית עלולים להתאכזב מעוד סרט שמתמקד בחבורה של קומיקאים לבנים. הסרט, להגנתו, לא מייפה את המציאות ולא מנסה להכניס דמויות בדיוניות של נשים ושחורים בשביל לצאת "נכון", אבל אין ספק שמדובר בחבורה שכללה מעט נשים ומיעוטים. להגנתם, אומר דאג קני באחת מסצינות המטא שבה הסרט תוקף את עצמו בנושא הזה, גם יהודים כמעט ולא היו לנו.

בזכות הערות כאלו על המושא של הסרט, "מחווה טיפשית" מוצא את עצמו בז'אנר חדש שמתפתח לו שבוא נקרא לו "ניאו-ביופיק": סרטים שלוקחים את הביוגרפיה הקולנועית ומשחקים איתה, בצורות כאלה ואחרות, כדי לגרום לה להיות יותר קלילה, לרוב עם וידוי מסוים שלא כל מה שנאמר בסרט אשכרה קרה. בין אם זה שורה אחת כמו ב"חלום אמריקאי", פנייה למצלמה ברגעי מפתח ב"מכונת הכסף" או עצירת הסרט כדי לגלול את הרשימה של כל החריגות מהמציאות, כמו ב"מחווה טיפשית וחסרת טעם". מדובר בסרטים עם עריכה קצבית (למרות שלאו דווקא קצרים – אחד מחלוצי הז'אנר המתפתח הזה, "הזאב מוול סטריט", הוא כמעט שלוש שעות) שבו אפשר למצוא את הדמויות פונות למצלמה ומספרות לך את הסיפור בעצמן מדי פעם, כמו ב"תוצרת אמריקה" או ב"אני, טוניה" שיוצא בעוד שבועיים בארץ. לא כל הסרטים בז'אנר המתפתח הזה טובים ולא כל הסרטים האלה נאמנים למציאות ("תוצרת אמריקה" בפרט מלא בשקרים וסילופים), אבל כולם נוקטים גישה שונה לחלוטין לסרטי הביוגרפיה לעומת סרטים כמו "שעה אפלה", "המשחק הגדול" או אפילו "חי בסרט"- בניגוד לסרטים הללו, סרטי הניאו-ביופיק מגדירים מחדש את הדרך שבה מספרים סיפור אמיתי בקולנוע והופכים את הסיפורים הללו למשהו פרוע ומצחיק יותר.

ו"מחווה טיפשית" הוא מצחיק. אומנם ההומור שלו מגיע משלל מקומות שונים, ובכל אחד מהסגנונות הקומיים שלו הוא מצליח להצחיק. בין אם אלה דיאלוגים מוצלחים, גאגים ויזואליים או משחקי מילים טיפשיים להחריד (סצנה בפתיחת הסרט היא חגיגה של משחקי מילים על "שר הטבעות", והיא נפלאה). לא מפתיע שהוא מצחיק בהתחשב בכך שביים את הסרט דיוויד ויין. לא בדיוק השם הכי מוכר לצופה הישראלי, אבל מדובר במי שהיה הבמאי מאחורי "קיץ אמריקאי חם ורטוב", בקלות קומדיית הקאלט האמריקאית הטובה ביותר של שנות ה-2000. מאז הוא הספיק לעשות כל מיני דברים, מוצלחים יותר ("מודלים לחיקוי"), מוצלחים פחות ("את, אני והשאר"), מוצלחים אפילו פחות מזה (הפארודיה על קומדיות רומנטיות "באים ביחד"), וממש-ממש-מוצלחים-אתם-צריכים-לראות-את-זה-עכשיו ("Childrens Hospital"). מבין הדברים שעשה, "מחווה טיפשית וחסרת טעם" נמצא במקום לא רע ברשימה. הוא אומנם לא הפריצה המשמעותית מסרטי קומדיה לליגה של הגדולים כמו "מכונת הכסף" של אדם מקיי, אבל הוא גם לא באמת מכוון לכך. הוא רק רוצה לעשות את שלו – להצחיק. אם זה נשמע לכם מובן מאליו, שבו ותחשבו איזה קומדיות גדולות ומוצלחות היו בשנים האחרונות בקולנוע (סדרות זה דיון אחר, ולו רק בגלל שרוב מה שנחשב קומדיה בימינו זה פצצות דיכאון עם כמה פאנצ'ים מדי פעם). אתם כנראה תצליחו לחשוב על סרטים כאלה, אין ספק (לדוגמה: "בלשים בע"מ", "חולי אהבה", "מה שאנחנו עושים בצללים") אבל קומדיות בוגרות ומצליחות שלא משתייכות לעוד ז'אנר ומתהדרות במשפטי מחץ שניתן לצטט (ול"מחווה טיפשית" יש הרבה כאלו) הן זן שהולך ונכחד. והסרט, גם בסקירה שלו את אחת מאבני הפינה של הקומדיה האמריקאית המודרנית וגם בעצם קיומו – הוא תזכורת ללמה אנחנו כל כך צריכים קומדיות כאלה בדיוק.