ג'י. איי. ג'ו: כח המחץ

G.I. Joe: The Rise of Cobra

במאי: סטיבן סומרס
תסריט: סטיוארט ביטי, דייויד אליוט, פול לובט
שחקנים: צ'אנינג טאטום, מרלון וויאנס, סיינה מילר, ג'וזף גורדון-לויט, דניס קווייד, רייצ'ל ניקולס

אם לקראת סוף שנות השמונים הייתם נכנסים לבית מסוים ברח' קדש ברנע בתל אביב, מתישהו אחר הצהריים, סביר להניח שהייתם מוצאים גרסה מיניאטורית שלי יושבת מרותקת מול הטלויזיה. עבור ילד בגן, אין דבר יותר מגניב מחיילים שנלחמים בין פטריות עשן, בעוד נינג'ות משליכות עליהם שוריקן וזמר מטאל מנגן בזמן שהגיטרה שלו יורה טילי נ"ט לכל עבר. האמת, גם היום זה נשמע אחלה.

השנים עברו, למדתי להיות ביקורתי, והיום אני מוכן אפילו להודות שהאבקות מקצוענית זה מבויים. 'ג'י.איי.ג'ו: כח המחץ' הוא המפגש הראשון שלי מזה עשרים שנה עם כמה מדמויות האקשן האהובות עלי מילדותי (הייתה לי בובה של פלינט). אחרי האכזבה מהרובוטריקים, יכולתי רק לקוות שהדביליות של סדרות האייטיז עדיין תראה לי חיננית ולא פתטית. 'כח המחץ' ניגש למבחן ונכשל בו נחרצות.

בעתיד הקרוב, ג'יימס מק'קאלן (כריסטופר אקסלטון, 'ד"ר הו') עומד בראש חברת הנשק 'מארס'. מוצר הדגל של מארס הוא טיל היורה ננו-טרמיטים המסוגלים לאכול כל מתכת, עד שמפסיקים את פעולתם בעזרת שלט רחוק, או עד להמצאת הננו-דב נמלים. אותם ננו-טרמיטים, אם מזריקים אותם למחזור הדם של אנשים, יכולים לגרום להם להפוך לזומבים צייתנים שאינם חשים פחד או כאב (אבל צורחים כשמשליכים אותם מגובה רב).

דיוק (צ'אנינג טייטום) וריפקורד (מרלון ווייאנס) הם חלק מיחידה שמשימתה להעביר את ראשי הנפץ של מק'קאלן מנקודה א' לנקודה ב', בלי לשאול הרבה שאלות. היחידה מותקפת בידי עצם מעופף בלתי מזוהה, אותו מפעילים טרוריסטים מסתוריים שמנסים להשיג את ראשי הנפץ. דיוק וריפקורד בהלם, פחות מכיוון שהרגע חסל את היחידה שלהם משולש מעופף, ויותר כי מפקדת מבצע החטיפה היא הברונית, או בשמה האזרחי, אנה לואיס. בעבר, הייתה אנה אהובתו הבלונדינית של דיוק, אבל כעת צבעה את שיערה לשחור ועברה לצד האפל. כמו דרדסית, רק הפוך.

יחידת קומנדו סודית, המכונה 'ג'י.איי.ג'ו', אוספת את דיוק וריפקורד ולוקחת אותם לאי שם באפריקה. בבסיס הסודי המלא בטכנולוגיה שאיש מחוץ ליחידה לא אמור לדעת על קיומה מסבירים להם הג'ואים שהם לא יכולים להצטרף ליחידה בשום פנים ואופן. המפקד הוק (דניס קווייד) הוא היחיד שקובע מי עוזב ומי נשאר, ואין שום דרך לגרום לו לשנות את דעתו, חוץ מלהזכיר משהו שקרה בתאילנד (ליידיבויז?). דיוק וריפקורד משכנעים את הוק לתת להם הזדמנות ולהעביר אותם מונטז' אימונים, משל היו קראטה קיד.

עלילה מטופשת ומלאת חורים היא לכאורה חלק מהמותג של 'כח המחץ'. כך היה גם בטלויזיה, וזה לא הפריע לי בזמנו. אלא שבזמנו הייתי בן ארבע. היום אני רוצה משהו שיגרום לי להתעלם מהפגמים בסיפור. העובדה שאת הסרט ביים סטיבן סומרס עוררה בי קצת תקוה. נכון שרוב הסרטים שלו נחשבים גרועים מינוס, אבל זה עדיין אותו סומרס שביים את 'המומיה', דוגמה קלסית לסרט שמחפה על עלילה מטומטמת וקלישאתית בעזרת הומור טוב ואפקטים מרהיבים. על כן, צר לי להודיע שהקשר היחיד בין הסרטים הוא הופעות אורח מזדמנות של שחקנים מ'המומיה' ("הי, זה בני!"). עשור עבר, והאפקטים נעשו איכשהו יותר פרימטיביים. כמעט כל סצנת אקשן מאופיינת, מלבד בצילום ועריכה מבלבלים, גם בדמויות בולטות בממוחשבותן שרק אדם שנכשל בכל בדיקת ראיה בחייו יחשוב שהן אנשים אמיתיים. שוב ושוב קופץ מול המסך איזה יצור או כלי טיס שכאילו ברח מהמחשב באמצע העבודה. בשנת 2009, הייתי מצפה שתקציב של 175 מיליון דולר יספיק ליצירת פעלולים ממוחשבים יותר מתקדמים מאלה של ערוץ הופ.

חברי "ג'י.איי.ג'ו" נראים כמו אוסף אקראי לחלוטין של שכירי חרב כושלים, ואין שום הגיון בארגון. סקרלט, האישה היחידה בצוות הלוחמים, משוויצה ביכולות האינטלקטואליות שלה, אבל לא משכילה להבין את הדרך הפשוטה בה גלימת ההעלמות שלה הופכת לחסרת תועלת. הבי דיוטי, הבריטי הענק, הוא נהג בוס שמנסה להראות חשוב. ברייקר המרוקאי אחראי בעיקר על מציאת פתרונות קסם בעלילה, לרוב תוך כדי בהיה באיזה צג מהבהב. סנייק אייז הוא גרסה קשוחה של הגימפ מ'ספרות זולה', נינג'ה דומם הלבוש שחור מכף רגל ועד ראש, כולל הפה. זו הסיבה ש-35% מתקציב הארגון הולך על קשים. לרעים, בינתיים, יש דוקטור מסתורי עם חצי מסכת דארת' ויידר, נינג'ה בשם סטורם שאדו ואת סיינה מילר בלטקס. איך מישהו אמור לא להיות בעדם?

רגע אחד של חסד הוא בסצנת מרדף המתרחשת ברחובות פריז. ההגיון מאחורי הסצנה הזו יציב כמו לנסות לעצור שור משתולל על ידי פיזור קליפות בננה על המדרכה, אבל זה החלק היחיד בו הסרט מספק אקשן טוב. מכוניות מתעופפות לכל עבר, טילים נורים ברחובות, הרס הקפי עצום… נכון, בסוף הסצנה הארוכה הרגשתי שאולי העולם יהיה מקום בטוח יותר אם ג'י.איי.ג'ו לא ינסו להגן עליו, אבל לפחות שכחתי לרגע להתמרמר על הטיפשות המשפריצה מכל עבר.

בכל זאת, אני לא ממליץ לצפות ב'ג'י.איי.ג'ו: כח המחץ'. כסרט אקשן קיצי, הוא לא מספיק מלהיב, ומסך גדול רק גורם לאפקטים להראות חצי אפויים. התסריט כאילו נכתב בידי שמרן מאמצע המאה שעברה, כאשר גברים מסרבים להלחם בנשים, החבר השחור של הגיבור הוא בעיקר הפוגה קומית וצבע שיער מצביע על השתייכותו של אדם לכוחות הטוב או הרשע. דברים שלא הבחנתי בהם כילד קטן בולטים פתאום כאורות נאון בוהקים. הסרט לוקח את עצמו ברצינות תהומית ומפספס את כל מה שסרט פופקורן טוב צריך להיות – סוחף, מותח, בעל הומור עצמי ואפקטים שמצדיקים יציאה מהבית.