ביקורת: לילה בטירוף

ג'ייסון בייטמן ורייצ'ל מקאדאמס מזמינים אתכם לערב משחקים. בתפריט: טאקי, מונופול, אקדחים וחטיפות.

יש ב"לילה בטירוף" וואן-שוט. הוא מסוג הוואן-שוטים שדי ברור שהם לא באמת טייק אחד ארוך ורציף אלא רצף סצנות שנערכו כדי שידמו וואן-שוט אבל אני בכל זאת רוצה לציין את זה כי "לילה בטירוף" הוא לא הסרט האחרון של סקורסזה או איזה פרויקט של עמנואל לובצקי עם אחד משלושת האמיגוס או משהו – הוא קומדיה מטומטמת, שאף אחד לא הולך לזכור בזמן לעונת הפרסים כמועמד לצילום הטוב ביותר, והסצנה ההיא אף פעם לא הולכת להופיע ברשימת "עשרת הוואן-שוטים הכי טובים בקולנוע". ובכל זאת, הבמאים של הסרט, בבחירה בין האם לעשות את הדבר הקל (קרי: לא וואן-שוט) או הדבר המסובך (קרי: כן וואן-שוט) בחרו לעשות וואן-שוט.

זה אומנם לא הדבר הכי חשוב או מיוחד בסרט, אבל אני חושב שהוא מלמד משהו על טיבו – האנשים שעשו את הסרט הזה השקיעו בו. זה נשמע ברור מאליו, אבל התחושה של הרבה מהקומדיות של השנים האחרונות הייתה "תביאו שחקנים מצחיקים, תחשבו על סיטואציה מצחיקה ויאללה שיספרו בדיחות או משהו". אפילו קומדיות אפקטים לקחו את הזמן בשביל לעצור בחריקת בלמים את הסרט ולתת לשחקנים שלהם זמן לאלתורים לא נחוצים. אז כשלראשונה מזה הרבה זמן אתה רואה סרט על המסך הגדול שמרגיש כאילו הוא מכבד אותך והוא לא רק טורח לשים מכנסיים כדי לראות אותך אלא שם בגדי עבודה מכובדים – זה עושה משהו. כיף לדעת שמשקיעים בך.

אנני ומקס (ג'ייסון בייטמן ורייצ'ל מקאדאמס בתפקידים מוצלחים) הם זוג תחרותי חובב משחקים ותחרויות שמנסה להיכנס להריון, ונראה שהבעל לא מצליח במשימה מכיוון שהוא לחוץ מאוד עקב הגעתו של אחיו העירה. אחיו (קייל צ'נדלר), מגיע לאחד מערבי המשחק שהזוג מארגן לחברים שלהם, מערער את הבטחון של מקס ומבטיח להזמין את כל החברים מערב המשחק אליו לדירה לערב משחקים "אמיתי" ולא הפנטומימה ומשחקי הקופסה שהם משחקים אצל אנני ומקס. אצל האח, הם מגלים שהוא שכר לאותו הערב תעלומה עם שחקנים ואפקטים, שבמהלכה אחד מהאנשים בחדר אמור להיחטף והראשון שיימצא אותו יזכה במכונית יוקרה. מכיוון שמדובר בקומדיה, העניינים מסתבכים, ומסתבר שמה שהשחקנים חושבים שהוא משחק שהאח ארגן הוא לא בדיוק זה.

יש גם עוד עלילות משנה, כמו זוג שהבן זוג מגלה שחברה שלו שכבה עם שחקן הוליוודי ושכן (ג'סי פלמונס) שאנני ומקס לא רוצים להזמין לערבי המשחק שלהם ועוד כל מיני דברים שוליים אבל את הכותרת של הסרט "בטירוף" קצת קשה להצדיק. אין כאן ג'ירפות בכביש המהיר, אנשים שאוהבים מנורות, תרנגולות מתפוצצות, או את סוף העולם. היופי בסרט הוא דווקא זה שהוא לא מופרך מדי, והשחקנים לא מוצאים את עצמם מצילים את הנשיא מפצצת אטומית שמורכבת מכרישים. הסרט מתפתח בקצב אמין והדרגתי ואפילו הסיום שלו שאכן מגיע לשיאים לא סבירים – מרגיש אמין. בגלל שהסרט נשאר יחסית מקורקע, בלי דמויות מוגזמות מדי ובלי סיטואציות הזויות אתה מצליח להתחבר לדמויות ולקצב שלו. זה מונע ממנו איזה צחוק אחד גדול ומטורף , אבל הוא מחליף אותו בהרבה צחוקים קטנים שגורמים לחוויה עצמה לאורך כל הסרט להיות יותר מהנה.

אם הייתי צריך להשוות בין "לילה בטירוף" לערבי משחקים שהייתי בהם, אז "לילה בטירוף" הוא לא מהערבי משחקים שבהם הצלחתם איכשהו לקנות כל רחוב במונופול או ניצחתם בטאקי ברגע האחרון במהלך מבריק, ואפילו לא מהסוג שבו אתם משחקים "קלפים נגד האנושות" ויש איזה סיבוב אחד שהוא כל כך מצחיק שאתה עד כדי כך לא יכול להתמודד איתו שכולם נשכבים על הרצפה מרוב צחוק. אם סופרים סרטים בכמה "רגעי השנה" יש להם, למשל, אז יש ל"לילה בטירוף" רגע אחד בלבד שבאמת אקח איתי הלאה, והוא גם מופיע בטריילר, אז בכלל.  אז אם מישהו יבוא ויגיד לי ש"לילה בטירוף" הוא בסך הכל סרט בסדר ולא יותר, אני אבין אותו – חסר לסרט איזה טירוף קומי שיגרום לו להיחרט בזיכרון.

אבל מה שהוא כן, זה מסוג הערבים האלה שכולם נהנו בטירוף, צחקו, שיחקו ונהנו ואז כשאתה בא לתאר לאנשים איזה ערב מדהים היה לך אתמול, אתה לא ממש מצליח להסביר למה. שום דבר ספציפי לא היה יותר טוב משום ערב משחקים אחר, אבל כולם היו בראש הנכון והכל השתלב יחדיו בצורה שבה בסך הכל נהנית כמו שלא נהנית בערבי משחקים כבר הרבה מאוד זמן; מסוג הערבים שפשוט נופלים על השילוב הנכון של האנשים , בדיוק כמו ב"לילה בטירוף". אולי אין פה את השחקן או השחקנית הקומית הכי מוצלחת של דורנו, אבל השילוב שלהם ושל אנשים מקצוע שבאו לתת בראש החל מהתסריטאי והבמאים דרך מעצבי התפאורה, הצלם ועד למעצב הפסקול פשוט עובד. כולם יודעים שקומדיה זה עסק קשה וכולם באים לעשות סרט מצחיק, והם מצליחים בזה. הם יודעים שקומדיה זה קצת להגעיל אז הם מגעילים, אבל בטעם טוב. הם יודעים שקומדיה זה קצת רפרנסים, אז הם זורקים רפרנסים – אבל עוצרים לפני שזה נהפך לניימדרופינג מעיק. בכלליות, הסרט מצליח למצוא את השילוב הנכון לפני שהוא נהיה מעיק. זה לא שיש בסרט את הבדיחות הכי מצחיקות שתשמעו בכל השנה, אלא  שגם כשהסרט מספר בדיחות שאפשר לראות אותן מגיעות סצנה מראש -  הן מצחיקות, וזה הישג לא פשוט בכלל. לספר בדיחה למישהו שכבר מכיר את הפאנצ'ליין שלה ולגרום לו לצחוק ממנה למרות זאת דורש מיומנות, ו"לילה בטירוף" מצליח בזה.

אולי זה מה שאהבתי כל כך ב"לילה בטירוף" – הוא הרגיש כבר בצפייה הראשונה כמו צפייה שנייה בסרט. משהו חמים ונחמד שאפשר להתכרבל איתו. לא יצירת המופת הגדולה שצריך להעריך, לא הקומדיה שמשנה את כללי המשחק – סתם סרט שאפשר ליהנות ממנו בלי שירגישו שהסרט מזלזל בך מצד אחד ובלי להרגיש שאתה צריך להשקיע מאמץ לתפוס כל בדיחה או רפרנס מצד שני. אז אני מבין אנשים שיתלהבו ממנו פחות וכן, ראיתי סרטים יותר טובים ממנו בתקופה האחרונה – אבל לא היה לי כיף באף אחד מהם כמו שנהניתי פה.