Garden State

תסריט ובימוי: זאק בראף
שחקנים: זאק בראף, נטלי פורטמן, פיטר סארסגרד, איאן הולם

אני יכול רק לדמיין את אנחת הרווחה שהשמיעו האנשים שמתרגמים את שמות הסרטים ברגע שהתקבלה ההחלטה שלא להביא את הסרט 'Garden State' לארץ. אחרי הכל, איך הם היו מתרגמים את זה? מדינת גנים? מצב הגינה? אמריקן גינה? הדבר הזה יכול ליצור רק בעיות. ועכשיו, אחרי שקיימתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי – למצוא דבר חיובי אחד בעובדה ש'גרדן סטייט' לא הגיע לארץ – אני יכול לדבר על הסרט עצמו.

'גרדן סטייט' הוא סרט עצמאי של זאק בראף, המוכר בתור השחקן הראשי מהסדרה הקומית המצוינת 'סקראבס'. זאק בראף ביים את הסרט, כתב אותו, שיחק בו בתפקיד הראשי ובחר לו את הפסקול. אם הוא היה יכול, ייתכן שהוא גם היה מצלם את הסרט ומגיש לעצמו קפה. בסופו של דבר, הוא גם השאיר כמה תפקידים נוספים לנטלי פורטמן (הזאת מטרילוגית 'מלחמת הכוכבים' החדשה, וגם מסרטים טובים יותר), איאן הולם (מאז 'שר הטבעות' אין צורך להציג אותו) ופיטר סארסגארד (שלא הופיע באף טרילוגיית ענק עד היום).

עד כאן החלק הקל. עכשיו אתם בטח מצפים שאני אשבור את המתח ואספר על מה הסרט, והאם הוא מספיק איכותי כדי להצדיק הלקאות חוזרות ונשנות של מפיצי הסרטים בארץ. אם באמת אנסה, סביר להניח שתיאור העלילה שלו יראה ככה: זאק בראף מגלם את אנדרו לרג'מן, שחוזר לבית המשפחה שלו בניו-ג'רסי בעקבות מות אמו, לאחר תשע שנים של ניתוק. בדרך הוא מחליט לקחת חופשה מתרופות האנטי-דיכאון שהפסיכיאטר שלו (שהוא גם אבא שלו, דוקטור איאן הולם) רשם לו, ופוגש את סאם (נטלי פורטמן). ההמשך ידוע.

אבל התיאור הזה לא ממש הולם את מה שקורה בסרט. כאן, למעשה, מגיע היתרון והחיסרון הגדול ביותר של 'גרדן סטייט'. כן, יש לסרט עלילה, אבל היא לא משמשת כיותר מקו מנחה. מה שמרכיב את רוב הסרט הוא אוסף של סיפורים קטנים וסיטואציות מוזרות, שרובם לא קשורים לשום דבר אחר.

דמויות יכולות להבזיק בסרט לסצינות של חמש דקות, לשקוע בדיאלוג כלשהו עם אנדרו בנוגע לנושא שולי לחלוטין, ואחר כך להעלם מהחיים שלו ומהסרט לחלוטין. השוטר שעוצר את אנדרו ברחוב אולי מספק דיאלוג משעשע, אבל הדמות שלו נעלמת לחלוטין לאחר מכן. אחיה של סאם מרים גבה או שתיים בסצינה בה הוא משתתף, אבל אין לו כל חשיבות לאחר מכן. אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית? בסרט הזה, הוא אפילו לא יוזכר.

לא כולם יאהבו את זה. כשהקרדיטים התגלגלו על המסך, היתה לי תחושה עזה של "נו, ומה עכשיו?". הרגשתי כאילו הנקודה העיקרית של הסרט נחתכה בעריכה. אבל האמת היא שזה לא פגם בהנאה שלי אפילו קצת, מכיוון שאם מסתכלים על הסרט כאוסף של סיפורים קצרצרים, אי אפשר להכחיש שאלה נעשו ביד-אומן. הדיאלוגים פשוט נהדרים ("שיחקת בטלוויזיה את רכז הפוטבול המפגר?" -"כן". -"אתה באמת מפגר?"), הצילום מעולה, וכל השחקנים, לא משנה עד כמה מוזרות הדמויות שהם משחקים, מקרינים המון אמינות. במיוחד נטלי. הו, נטלי.

אני יודע שזה לא ממש אובייקטיבי לכתוב כאן שבחים על אשתי לעתיד, אבל אם מישהו מצליח לגנוב לזאק בראף את ההצגה, זו נטלי פורטמן. עשר דקות אחרי שהיא מופיעה על המסך, אי אפשר שלא להתאהב בבחורה. גם פיטר סארסגרד, האלמוני יחסית, עושה כאן עבודה מצוינת בתור חברו הטוב של אנדרו, אבל אי אפשר להאשים אותו על כך שנטלי פורטמן גונבת לו את ההצגה: גם מכיוון שמתוך שלוש הדמויות הנורמלית (יחסית) סאם היא הדמות המוזרה ביותר, וגם… נו, זו נטלי פורטמן.

אבל אחרי שכל זה נאמר, נשאלת השאלה עד כמה 'גרדן סטייט' טוב? שוב, יש כאן בעיה קלה. כי כשמפרקים אותו למנות קטנות, מדובר בסרט נהדר. סצנות מסוימות פשוט גרמו לי להתמוגג מאושר בשעה שצפיתי בהן, ואלוהים יודע שזה בדרך כלל לא משהו שקורה לי אם אף אחד על המסך לא מרביץ או יורה במישהו אחר. כזה אני. אבל כמכלול, קשה שלא לחשוב שהסרט פשוט יצא ידי-חובה. הקישור בין סצינה אחת לשנייה חלש, העלילה בכללותה לא ממש מחזיקה סרט של קצת יותר משעה וחצי, וכל העסק פשוט תפור בצורה רופפת מדי. אפשר לשלוף מתוך הסרט סוג של תובנה עמוקה, או אפילו לנתח את המוטיבים המנחים אותו לכל ארכו, אבל ההרגשה היא כאילו אלה הוכנסו לשם רק כתוספת מאוחרת, מתוך תחושה של "מה אנשים יחשבו אם לא נשים את זה בפנים?".

אבל אל תרשו לעצמכם לקפוץ למסקנות כל כך מהר. 'גרדן סטייט' הוא עדיין משהו שכדאי לכם לראות, ולו רק בשביל הקטעים הקצרים הנהדרים שבאמצע. ההגעה של אנדרו לבית של סאם בפעם הראשונה; התעודות שמכסות כל חלקה טובה במשרד הרופא שאנדרו מגיע אליו – רגעים קטנים כאלה הם אלו שהופכים את 'גרדן סטייט' למה שהוא: מומלץ בחום.