ביקורת: תברח

בתור מה שנחשב לסרט האימה המהולל ביותר של הזמן האחרון, "תברח" לא באמת כזה מפחיד. זה לא אומר שהוא לא מצוין

דניאל קלויה הוא בחור מוכשר. ככוכב הסרט "תברח" הוא מצליח להגיד המון כמעט בלי לפתוח את הפה, ולצאת אמין ולא מוגזם גם ממצבים ממש מופרכים. אבל אם הייתי צריכה לנחש מה יש דווקא בו שהעניק לו את התפקיד הראשי בסרט, הבחירה הראשונה שלי הייתה העיניים. העיניים מלאות ההבעה של קלויה הן שגרמו לגוללי הפיד ולמדפדפים לעצור ולקרוא על הסרט, הן אלו שהודבקו על הפוסטרים, והן אלה שהופכות את דמותו, כריס, לכל כך אנושית ופגיעה. זה גם הגיוני שבסיפור שחוזר שוב ושוב אל העיניים יככב שחקן עם עיניים גדולות אפילו יותר מאלה של אמה סטון.

כריס, צלם צעיר + כלב, מצטרף לחברתו רוז (אליסון וויליאמס, מארני מ"בנות") לביקור אצל הוריה. המשפחה עושה כמיטב יכולתה כדי לגרום לאורח להרגיש כמו בבית, במיוחד האב (בראדלי וויטפורד, "הבית הלבן") שיוצא מגדרו מרוב נחמדות. הוא כופה עליו חיבוק חם, מציג בפניו מזכרות מטיולים בעולם, מספר לו על חיבתו לאובמה וגם על המבוכה המסוימת שהוא חש מהעסקתם של שני עובדים שחורים בביתו רחב הידיים והמפואר. "אני שונא את איך שזה נראה", הוא אומר, אחרי שהסביר לו שהשניים טיפלו בעבר בהוריו המבוגרים ולאחר שאלה מתו הוא התקשה לפטר אותם. כריס דווקא שמח לגלות שהוא לא כהה העור היחיד ברדיוס של קילומטר, אבל כל ניסיון שלו לתקשר עם העובדים השחורים נכשל. הם זזים מוזר, מדברים מוזר וגם יש להם משהו מאוד מאוד מוזר בפנים. אה, כן. העיניים. העיניים הריקות, המתות האלה.

למרות כל ניסיונותיהם של מארחיו, כריס נותר חרד, מרוחק ומעט מתנשא. זו לא הפעם הראשונה שהוא עומד לתצוגה מול אנשים מרקע עשיר, מיוחס וסנובי משלו, אבל הפעם משהו מרגיש שונה. בהתחלה זה נראה כמו סתם רמה חריגה של חוסר טאקט, אבל בחלוף השעות נדלקות עוד ועוד ועוד נורות אזהרה. פעם אחת אחיה של אהובתו מתעניין ביכולותיו הפיזיות ומנסה עליו אמנויות לחימה, בפעם אחרת חברה של ההורים מרשה לעצמה לגעת בו בלי רשות. כריס עדיין מתלבט, אבל הקהל יודע שמשהו לא בסדר, הוא ראה את זה במספיק סרטים. אפילו יש לו תיאוריות שיסבירו את האירועים המשונים, כאלה שהוא ממהר לדווח בתחנת המשטרה. אחדד: כשאמרתי "הקהל" התכוונתי לחברו הטוב של כריס (ליל-ריי הווארי), ייצוג גשמי של קלישאת "הצופה המעורב מדי שצורח על המסך".

"תברח" משווק אמנם כסרט אימה, אבל ייתכן שיהיה מדויק יותר להגדיר אותו כמותחן קומי. למרות שיש בו רגעים של אימה טהורה, כמה וכמה הקפצות וכמה רגעים אלימים מאוד, בכלל לא בטוח שג'ורדן פיל (לרוב קומיקאי ושחקן), שכתב וביים את הסרט, בכלל התכוון להבהיל. סביר יותר שהוא השאיל כמה קונבנציות מוכרות מעולם האימה כדי לומר משהו על גזענות. לא הגזענות הבוטה של האלט-רייט של העולם, אלא זו המתנחמדת, ה"ידידותית", שנפוצה לא פעם אצל בעלי פריבילגיות. האצבע המאשימה מופנת כלפי אלה שמשוכנעים שהם אבירי שוויון חברתי, כשבפועל הם רואים בשחורים משהו בין חיה אקזוטית לשבט פראי שתורבת. כמו אשכנזים שמתים על קוסקוס אבל חושבים שדיבור בח' וע' הוא מצחיק, או כמו גברים ש"מעריצים נשים".

מסר חברתי בצד, "תברח" הוא פשוט סרט טוב. הוא קצבי ומושחז, עם בניית מתח מצוינת, דיאלוגים כתובים היטב וליהוק מדויק. כקומדיה הוא עובד כל כך טוב שכמעט קיוויתי שהסרט ייגמר בלי דם ונישאר רק עם שיחות מביכות בין קשישים עם כסף ישן והזוג הצעיר שכבר מזמן נשבר לו הזין מהם. רגעי האימה, כאמור, רק חצי מוצלחים. אם רציתם סרט שיגרום לכם לצרוח ולכסות את העיניים, זה לא הסרט. זה לא סרט מאוד מפחיד וגם לא יצירת המופת שדמיינתם למראה הציון המושלם שלו ברוטן-טומטוס, אבל הוא בהחלט סרט מהנה וחכם. כזה שרואים שנכתב מתוך ניסיונו האישי של היוצר, שהוא, ממש במקרה, בנם של זוג מעורב ובעצמו גבר כהה עור שנשוי לאישה בהירה.