ביקורת: מכסחות השדים

זה סרט די סבבה, עכשיו אפשר אולי להפסיק לצעוק?

‏"‏Ghostbusters‏" הוא קומדיה קיצית וחביבה עם אקשן נחמד, עלילה קלושה, ודמויות מאוד ‏משעשעות, גם אם לא באמת עמוקות. סך הכל, סרט סבבה. לא הייתי מחשיב אותו לקלאסיקה או ‏משהו, אבל סרט נחמד לקיץ. אם אתם יודעים אם אני מדבר על הסרט מ-1984 או על זה מ-2016, ‏אתם יודעים יותר ממני, כי אני עוד לא החלטתי.‏

ברצינות, הסרט הזה בסדר. עכשיו אולי אפשר להירגע בקשר אליו? דבר אחד ברור בנוגע ‏ל"מכסחות השדים": הסרט הזה בוודאי שבר שיאים ביחס בין כמות הקשקושים עליו ברשת לעומת ‏החשיבות של הסרט בפני עצמו. מעולם לא נשפכו כל כך הרבה מילים, קללות, כתבות על הקללות, ‏ניתוחים של הכתבות על הקללות וניתוחים של תופעת הכתבות העוסקות בניתוחים של כתבות על ‏קללות על סרט כל כך לא ראוי לציון מיוחד.‏

‏"מכסחות השדים" מגיע אליכם במסגרת "לכל דבר בעולם עושים רימייק". וכמו רובם הגדול של ‏הרימייקים האלה, הוא, בעיקרון, מיותר. למה לעשות סרט שמבוסס על סרט ותיק ואהוב (גם אם ‏המעמד שלו בתור קלאסיקה לא ברור לי), ולכן לנצח יהיה שבוי בהשוואות אליו, במקום לעשות ‏סרט אחר, כלשהו? כלומר, מלבד העובדה שמוכח היטב שזה משתלם כלכלית? בין כל הרימייקים ‏המיותרים הרבים בעולם, ל"מכסחות השדים" לפחות היה רעיון. אולי לא גאוני, אבל רעיון. מה היה ‏קורה אילו כל מכסחי השדים היו נשים? התשובה המתבקשת היא כמובן שלא היה קורה שום דבר ‏מיוחד, כי המכסחים יורים בשדים בעזרת רובי-פרוטונים ולא עם הזין, ולכן מינו של האוחז בנשק ‏הוא חסר כל רלוונטיות. אבל, מכיוון שאנחנו חיים בעולם שבו אנחנו חיים, השינוי הזה הספיק גם ‏בשביל להיחשב למהפכני וגם בשביל לפתוח במלחמת-אינטרנט קדושה.‏

ובכן, מליסה מקארתי, קריסטן וויג וקייט מקינון עוסקות במדעי הרוח, תחום שרוב האנשים טוענים ‏שלא קיים בכלל. אבל הרוחות קיימות גם קיימות, ואחרי ששלוש המדעניות נבעטות מהאקדמיה, ‏בדיוק כמו ביל מאריי וחבריו בזמנו, הן מקימות עסק עצמאי להדברת מזיקים מהעולם הבא. יש גם ‏איזו תכנית להשמיד את העולם או משהו בעזרת רוחות, זה לא נורא ברור כי הכל מסופר ‏בטכנובאבל, אבל הן נלחמות ברוחות וזה די מצחיק. ‏

‏"מכסחות השדים" הוא סרט של פול פיג, ורואים את זה. יש כאלה שמתייחסים לפיג כנביא ‏הקומדיה האינטליגנטית, ‏למרות שחלק ניכר מהבדיחות בסרטים שלו לא שונות בהרבה ‏מהבדיחות המצויות בסרטים של אדם ‏סנדלר. הרקורד שלי עם פול פיג מאוד מעורב. חלק ‏מהדברים שהוא עושה מצחיקים אותי, חלק ממש ‏לא. וזה בדיוק המצב גם כאן. ב"מכסחות השדים" ‏יש פחות בדיחות גועל והפרשות מב"מסיבת רווקות" ‏למשל, אז זה נחמד – אבל ההומור של פיג ‏עדיין ברובו הגדול מילולי, וחלק מהבדיחות ראיתי מתקרבות מקילומטרים, בעוד הן אותתו על ‏בואן בדגלי איתות ‏וזיקוקין, ובמקרה קיצוני אחד, שת"פ עם מתרגם הכתוביות שהצליח לספיילר ‏ולהרוס לחלוטין את אחת הבדיחות המוצלחות בסרט. ובכל זאת, היו מספיק בדיחות שעבדו כדי ‏להכריז על הסרט כמצחיק במידה שמצדיקה יציאה מהבית. ‏ ‏

מליסה מקארתי וקריסטין וויג הן בסדר, אבל היחידה בסרט שבאמת מכסחת היא קייט מקינון. היא ‏מגלמת את ה"מדענית המטורפת" בחבורה, רק שהיא לא ‏מטורפת; היא קולית, בלתי צפויה, מאוד ‏מאוד אוהבת את העבודה שלה, ובמוצאה היא לפחות 26% ארנב מצויר. אולי זה בגלל ‏המשקפיים ‏שהיא לובשת, אבל אני רוצה להחזיר אותה בזמן וללהק אותה ל"טנק גירל", כי היא היתה מושלמת ‏בתפקיד הזה והופכת את הסרט הביזארי הזה לקלאסיקה אמיתית.‏

אז מה עוד? העלילה פונקציונלית ולא מדהימה, והיחסים בין המכסחות לא נבנים מספיק לפני ‏שהסרט מדלג לרגע סיום יעני-מרגש שלא באמת קשור לכלום.חוץ מזה, חלק מרוחות הרפאים ‏יפהפיות, והסרט עושה שימוש די מעניין בתלת-מימד (כך לפחות ‏באיימקס). בקיצור, לא סרט ‏מבריק, אבל סביר לגמרי בתור קומדית קיץ. ‏נדמה לי שזהו, בקשר ל"מכסחות השדים" בפני עצמו. ‏סבבה? סבבה.‏

אבל הסרט הזה הרי לא עומד בפני עצמו. הוא עומד בפני ערימה ענקית של השוואות ופוליטיקה. ‏קודם כל, הדרך שלו להתמודד עם המורשת של "מכסחי השדים" היא לקרוץ. הסרט מלא בקריצות ‏לסרט המקורי; לא ביצי פסחא, לא משהו שצריך לחפש ושרק מעריצים מושבעים ימצאו, אלא ‏רפרנסים ישר לפרצוף, מצעד ארוך של הופעות אורח וציטוטים מוזיקליים ואחרים. זה בסדר גמור ‏שסרט יעשה כבוד לאביו הקדמון, וכמה מהרפרנסים האלה באמת היו שנונים וחביבים, אבל כשהוא ‏שוב ושוב ושוב (ושוב ושוב) מפנה זמן כדי להזכיר לקהל את "מכסחי השדים" – זה לא בדיוק עוזר ‏לסרט להיראות כיצירה עצמאית.‏ נדמה לי שכבר אמרתי את זה פעם: קריצה זה נחמד. ‏לקרוץ ‏פעמיים זה גם סבבה. אבל כשאתה קורץ פעם בשתי שניות, זה כבר לא חמוד, זה פשוט ‏נראה ‏כאילו אתה סובל משבץ וכדאי להתקשר למגן דויד אדום.‏

וישנה הפוליטיקה. אני מאמין שצריך קודם כל לראות את הסרט בפני עצמו, ורק אחר כך, אולי, אם ‏הוא שווה את זה, ואם זה מעניין, ואם אין שום דבר מעניין יותר לדבר עליו, להתחיל לנסות להבין ‏מה המשמעות שלו כציון דרך בייצוג המה שלא יהיה. אבל "מכסחות השדים" היא שהוא סומן ‏מהרגע הראשון כפוליטי, כסרט פמיניסטי; לכן שום דבר בו הוא לא "סתם". הכל פוליטי. הבעיה ‏היא שאי אפשר רק להחליף את הגברים בנשים ולהכריז "פמיניזם יאי"; אם סרט מכריז על עצמו ‏כאביר הייצוג, הוא צריך להמשיך עם זה עד הסוף, ואנשים ישימו לב גם להיבטים אחרים בסרט – ‏לטוב ולרע. אז בסרט מככבות ארבע נשים שמדברות אחת עם השניה והן לא בנות-זוג של אף ‏אחד. יאי. ונדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה מליסה מקארתי מצליחה לעבור סרט שלם בלי אף ‏בדיחה על היותה שמנה. הידד. צל"ש. ומצד שני: בדיוק כמו בסרט המקורי, הצוות מורכב משלוש ‏דמויות לבנות ואחת שחורה; השחורה מצטרפת למכסחים בשלב מאוחר יחסית, ובניגוד לשלוש ‏המכסחות המקוריות, היא לא מדענית, או בכלל משכילה, ואף פעם לא ראתה מטען פרוטונים. אז ‏מה היא מביאה לחבורה? חכמת רחוב, יעני. "אני מכירה את ניו יורק". סחתיין על הרגישות ‏החברתית, סרט מתקדם ונאור שכמוך. ציון לגנאי. ויש עוד, אם רוצים: למכסחות יש גם מזכירה ‏ממין זכר, כריס המסוורת', שמתקבל לתפקיד רק משום שהוא נראה מ-מ-ש טוב, ולמרות העובדה ‏שהוא אינטליגנטי רק מעט יותר מנעל של אדידס, ולא מהסוג היקר. אני אישית לא נפגע מקיומו של ‏גבר מטומטם בסרט – וכריס המסוורת, כך מתברר, ממש מצחיק – אבל למה בעצם הוא שם? ‏המזכירה של מכסחי השדים המקוריים לא היתה מטומטמת, וחשבתי שכל הקטע עם היפוך-‏המינים היה שאנחנו מתנגדים להחפצה וכאלה. אז לא, מתברר שלא. הנוכחות של הבלונדיני ‏המטומטם‏ נראית כמו עשיית דווקא, ניסיון להחזיר להוליווד על שנים של החפצת נשים. הגלגל ‏התהפך, אנחנו נציג גבר באופן הכי מחפיץ שיש! עכשיו תראו איך זה מרגיש! הא! ובכן, זה מרגיש ‏קצת ילדותי, וכאילו הסרט קפץ ראש בשמחה לתוך קלחת הג'יפה המבעבעת של מלחמות ‏אינטרנטיות מול גברים נעלבים. ‏

אבל אני הרי כל כך לא רוצה לדבר על זה. שפכו על זה הרבה יותר מדי מילים. תשכחו שאמרתי ‏משהו. אז על מה דיברנו? אה, כן, "מכסחות השדים", זה סרט די סבבה. תראו אותו אם אתם לא ‏עסוקים.‏