הסנדק

שם רשמי
הסנדק
שם לועזי
The Godfather
סרט מס' 1 בסדרת הסנדק

במובן מסוים, כתיבת ביקורת על 'הסנדק' דומה לניסיון לירות בשטן בגבו – מה קורה אם אתה מפספס? 'הסנדק' נמצא כבר שנים בראש רשימת 250 הסרטים הטובים ביותר של האתר IMDb. הוא מוזכר ללא הרף כאחד מהסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים – אם לא הגדול מכולם – ברשימות של מגזיני קולנוע וסינפילים. מהבחינה הזו, כתיבת ביקורת קולנועית על 'הסנדק' אולי דומה יותר דווקא לכתיבת ביקורת ארכיאולוגית על הפירמידות.

דון ויטו קורליאונה (מרלון ברנדו) הוא ראש משפחת פשע איטלקית בניו יורק בסוף שנות הארבעים. מלבד עיסוקיו כמאפיונר, דון קורליאונה הוא גם איש משפחה למופת ומנהיג הקשוב לצרכי קהילתו, ובה במידה שהוא פושע הוא גם אדם בעל קוד מוסרי. הדון, בגילומו של מרלון ברנדו, נדמה כבעל כריזמה בלתי נדלית – הוא מהפנט, במיוחד ברגעים בהם דמותו מתבררת כמורכבת, באמצעות ניואנסים עדינים של הבעות פנים, אינטונציות קול ומחוות גוף.

הסרט נפתח עם הגעתו של מייקל (אל פאצ'ינו) בנו הצעיר של הדון, לחתונת אחותו, בלוויית חברתו הלא איטלקיה קיי (דיאן קיטון), ובמדי צבא ארה"ב. מייקל אינו מרוצה מהדרך בה משפחתו חיה, ומשתדל ככל האפשר להתרחק מעסקיה. בינתיים, מאחורי הקלעים מתנהלים עסקי המשפחה, במספר סצינות מהמצוטטות ביותר בקולנוע: אנשים שונים עולים אל הדון לבקש סעד ועזרה – בין אם זה אופה המבקש ויזה לארה"ב עבור חתנו או שחקן קולנוע מפורסם המבקש תפקיד שיציל לו את הקריירה. שכן, כפי שנאמר "אף סיציליאני לא יסרב לבקשת עזרה ביום חתונת בתו". אך החיים אינם רק שמן זית זך עבור משפחת קורליאונה – מתברר שמשפחות הפשע האיטלקיות האחרות בניו-יורק חוששות מכוחו העולה של הדון, והן משתמשות בסוחר סמים ממולח בשם סולוצו על מנת לפגוע במשפחה במקום הכואב ביותר – בדון ויטו עצמו.

מאבקיה של משפחת קורליאונה עם משפחות הפשע האחרות בניו יורק גוררים את מייקל עמוק יותר ויותר לתוך העולם המשפחתי. אחיו של מייקל – טיפוס יצרי ואלים בשם סאני (ג'יימס קאן) שלו יד ורגל בהסתבכות עם סולוצו – אינו מצליח לנהל בהצלחה את העימות עם המשפחות, ומייקל נקרא לעזרה. החל משלב מסוים הדרך הופכת להיות חד סטרית, ומייקל מוצא את עצמו במסלול ממנו קשה מאוד לצאת. סיפור ההתדרדרות של מייקל הוא הסיפור העיקרי של 'הסנדק', וכל סיפורי המשנה הארוכים משרתים אותו.

מכאן ואילך, השאלה שצריך לברר היא מדוע הסרט זכה למעמד מיתי. אבל הרי ברור שבעיני הסרט מושלם – ואני מתכוון במובן העמוק, הפילוסופי, של המילה. כך שציון מעלותיו האובייקטיביות, לכאורה, של הסרט – קומפוזיציית הצבע של הצילום המופתי, בניית הדמויות המבריקה והדיאלוגים הנהדרים – יהיה נדוש. מישהו באמת מצפה למשהו אחר?

אז אולי צריך לבנות גם את הביקורת אחרת. אולי צריך לנסות לברר למה אני מסוגל לצפות בסרט הזה פעם אחר פעם (מספר דו ספרתי של פעמים עד כה) ולהתרגש ולהתלהב כל פעם מחדש. למה כל פעם שמישהו שורק לידי את אחת מהנעימות היפות שהלחין נינו רוטה לסרט פושטת בגופי חמימות נעימה, כמעט צמרמורת. למה אדם נורמטיבי יבחר לעצמו באתר אינטרנט את הכינוי "סולוצו" – מי שהוא סוחר סמים ממולח וחסר עכבות.

אולי כי אחרי כמה וכמה צפיות, 'הסנדק', כמו יצירת אמנות גדולה באמת, הוא גם סוג מסוים של מבחן רורשאך למי שצופה בו. ולכן כל צפיה בו שונה, וכל צפיה מראה לי דברים שונים. אני לא מתכוון רק לפנינים קטנות שמגלים בצפיה שניה או שלישית – כמו לדוגמה אפיון מדויק ונהדר לו זוכה הדמות המשנית של פאולי באמצעות מחוות גוף פשוטה ויחידה, בתחילת הסרט – את אלו מיציתי כבר מזמן. אני מתכוון לצורה בה אני מביט בסרט ולדמויות שאני מזדהה איתן. בצפיה אחת אזדהה עם ויטו קורליאונה, ראש משפחת הפשע הניו-יורקית, שיריביו חוברים נגדו; בצפיה אחרת ארגיש קרבה גדולה דווקא למייקל, בנו הצעיר, שמשלם מחיר אישי על עסקים בהם לא רצה; או אולי דווקא סוני קורליאונה, האח הבכור, חמום המוח והאלים, הוא זה שיזכה לסימפטיה בלתי צפויה כדמות טראגית.

גם הנושאים העמוקים בהם דן הסרט – הסאבטקסט שלו – מתחלפים מצפיה לצפיה. לפעמים אני חושב שהסרט בוחן את מושג המשפחה, והנאמנות המשפחתית (ומעניק משמעות חדשה לפתגם "דם סמיך ממים"); לפעמים עולות בי שאלות על הכוחות של המוסר, ולפעמים זהו דווקא החלום האמריקאי. אני יודע שבכל צפיה תמיד אמצא את הפינות שיאירו בצורה מעניינת את המחשבות שלי.

ואולי בכלל מה ששובה אותי בסרט זה דווקא המעמד שלו כ"קלאסיקה"? אולי הידיעה שאני צופה בסרט שצוטט כל כך הרבה פעמים, והשפיע באופן עמוק כל כך על עולם ההקשרים התרבותי בו אנחנו חיים – מ"הסופרנוס" ועד דימויים לשחיתות ממשלתית בישראל – היא זו שמקסימה אותי. כך אני יכול פתאום לקבל תובנה יפה על סרט אחר, או על הסיבה בגינה לא קיבלו אותי לעבודה האחרונה אליה התראיינתי.

בשלב מסוים, הסרט הפך לידיד קרוב. אני מכיר אותו כפי שהוא מכיר אותי. אני יודע לצטט תנועות מצלמה וזוויות תאורה, והוא יודע כיצד אני ארגיש כשהוא יראה לי בפעם המי-יודע-כמה את ויטו קורליאונה מקבל חדשות רעות.

נקודת המבט הזו בעייתית כאשר כותבים ביקורת – הרי כיצד אני יכול להיות בטוח שכל צופה יצליח להזדהות עם הסרט הזדהות כזו? למה שהתבנית הנפשית האישית הזו, שמאפשרת דווקא לסרט הזה לפעול עלי כך, תחזור אצל מישהו אחר? אני צריך לקחת בחשבון שעבור אחרים, צפיה ב'סנדק' עשויה להיות מייגעת: הסרט ארוך מאד (כמעט שלוש שעות) ואיטי מאד – האקספוזיציה אורכת כארבעים דקות לפחות. בעיני, האיטיות הזו מתאימה לסרט, ומאפשרת להציג את העולם של הסרט בקצב המתאים ובצורה הנכונה.

אני מניח שפרטי הטריוויה אותם ציינתי בראש העמוד מרמזים שאני לא היחיד שחש כך כלפי הסרט. כך שנראה שהמעמד לו זוכה 'הסנדק' מרמז על כך שהסרט פוגע בנימי הרגש של צופים נוספים. אני מקווה שגם צופה שלא ירגיש דבר, יזהה פתאום שורות דיאלוג ששמע אלפי פעמים בעבר ("נציע לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה", "לישון עם הדגים") או דמויות שראה בדיוק כמוהן בעשרות סרטים מאז.

בכל מקרה הצפיה ב'הסנדק' היא חובה – גם אם לא תמצאו בו סרט שפורט כה יפה על מיתרי נפשכם, לפחות תשלימו קלאסיקה תרבותית.