טאבו

מאת
עדיגי
– פורסם ב 7 בינואר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Gohatto
תסריט ובימוי: נגיסה אושימה
שחקנים: הרבה אנשים עם שמות
יפאניים בלתי הגיים בעליל

לראות סרט במוזיאון ת"א זו חוויה מיוחדת במינה: הבדיקות הביטחוניות הקפדניות אשר עצרו אותי בשל האבזמים המאסיבים של מגפיי, הכרטיס עם שני תלושי הביקורת, השומרים הסניליים, ההתעלמות המופגנת מכרטיסי האשראי, העדר הפופקורן, האולם הנידח עם הבמה המוזרה, הפוקוס הרעוע ומעל הכל: הקהל. זוגות כבודים לבושים במעילים שחורים, אינטלקטואלים פרועי שיער, בלונדיניות מחומצנות בנות 40 וזוגות גברים רבים. אין ספק שאנשים שהולכים בערב למוזיאון כדי לצפות בסרט הומוסקסואלי יפני הם אנשים מוזרים. וכל זאת עוד לפני שהתחיל הסרט.

נאגיסה אושימה הוא הבמאי עטור השבחים של "חג מולד שמח מיסטר לורנס", סרט בו מפקד יפני חטוב מתאהב אנושות בדיוויד בואי. כמו כן אושימה אחראי לפורנוגרפיה האמנותית (או האמנות הפורנוגרפית, תלוי בנקודת ההשקפה) "אימפרית החושים", סרט שנפסל בזמנו על ידי הצנזורה הישראלית, ואושר כעבור כמה שנים טובות של ויכוחים ולחץ. מסתבר שאושימה עבר כברת דרך מאז ניצחון הדמוקרטיה הישראלית, כי "טאבו", סרטו החדש, מזכיר יותר משחק "אמת או חובה" בגרסת הגנון.

"טאבו" עוסק, כמה צפוי, בצבא יפני חטוב, עז נפש ומתלבט מינית. השנה היא 1865. שינזין הוא צבא סאמוראים לא ברור אשר עוסק ככל הנראה בהגנה על העיר קיוטו, אבל למי אכפת כל עוד המבנים שלהם יפים ודקורטיבים ויש להם מבחר אינסופי של סאקה. אך כרטיס הכניסה לגן עדן זה אינו כל כך קל לזכיה – על המועמדים להלחם עם רב האמן אוקיטה באמצעות נפנוף מקלות שהיה מבייש ילד בן 6. את המיונים המפרכים עוברים שני חיילים: טאשירו, טיפוס אמביציוני ממעמד נמוך, וסוזבורו, נער נשי ממעמד גבוה. הסרט, לפי התיאורים הכתובים בעיתונים, היה אמור לעסוק במשיכתו האסורה של טאשירו אל עמיתו לנשק סוזבורו על רקע אחוות גברים קשוחה ועיקשת. בפועל המתח המיני ביניהם נשבר כחמש דקות לאחר תחילת הסרט, ברגע בו טאשירו מודיע מפורשות לסוזבורו כי הוא רוצה לשכב איתו. מיותר לציין שלאף אחד לא ממש אכפת. אז איפה כאן הטאבו?

כמובן שזו לא הנקודה האמיתית של הסרט. כידוע, סרטים אמנותיים זרים המוקרנים במעוזי תרבות כמו מוזיאונים נוטים לעסוק בשאלות קיומיות. לדוגמא – "מי אני?" "מאין באתי?" "האם יש חיים אחרי המוות?" ודברים הרי גורל בסגנון. "טאבו" אינו יוצא מן הכלל, ובמשך כל הסרט נידונה לאורכה ולרוחבה השאלה רבת המשמעות הבאה: "האם גם אתה מאוהב בקאנו סוזבורו?". הדמויות באשר הן עוזרות לנו לראות פנים רבות של הסוגיה החשובה הנ"ל. ישנם כאלו שמאוהבים בכל ליבם בסוזבורו, ישנם כאלה שבערך מאוהבים בו אבל לא ממש בטוחים, ישנם כאלו שהתאהבו בו אבל זה עבר להם, ישנם כאלו שהיו מאוהבים בו אלמלא היו בטוחים שמאהביו של סוזבורו ישחטו אותם, ויש כאלו שבכלל לא נמשכים לגברים, אבוי!

וכך במשך שעה וארבעים דקות מתהלך סוזבורו האומלל בין בקתות העץ הנאות, שיערו אסוף בקוקו ועל פניו מבט דבילי במיוחד, בעוד הוא מנסה להתחמק מסכנות בדמוי סאמוראים גריאטרים אשר מפתים אותו במיטב הטכניקות של המזרח הרחוק ("רוצה להלחם איתי? אני המאסטר!"). וכך בינות למאות אלופי הלחימה מתבררת לנו מטרתו האמיתית של צבא הסאמוראים "שינזין" – להלחם זה בזה כדי לזכות בישבנו של סוזבורו.

יש לי מדיניות אשר גורסת כי עלי לגלות את סופם של סרטים גרועים במיוחד, וזאת כדי לחוס על כספם, זמנם ונשמותיהם של אנשים תמימים. במקרה של "טאבו", אאלץ לחרוג ממנהגי. אין זאת מתוך רוע לב (חס ושלום), אלא בשל העובדה המרה שלא הבנתי את הסוף. הבלבול שלי היה כה חמור עד כי לא התאפקתי ובעוד הכותרות רצות על המסך הרעוע, קמתי ושאלתי בקול רם את ציבור הנוכחים אם מישהו מהם יודע מה הלך כאן ויוכל לבאר לי. הקהל, שכאמור היה מעט שונה מקהל סרטים רגיל, הסתכל עלי בתמיהה והחל להתלחש במבוכה בינו לבין עצמו. ידעתי – אני לא לבד! הרגשת השמחה על כך שקהילת האינטלקטואלים קיבלה אותי אל חיקה הצליחה לטשטש מעט את הטעם המר שנשאר לי מהסרט.

והכי גרוע – קאנו סוזבורו לא ממש יפה.

תגיות: