פרסי דג הזהב 2016: חלק שני

האגודה למבקרים שהם דגים אדומים מכריזה על הסרט הטוב והסרט הגרוע של השנה, ו-20 הדקות הטובות של השנה בקולנוע.

ברוכים הבאים לחלק השני של טקס פרסי דג הזהב 2016. אם פספסתם את החלק הראשון, הוא ‏כאן, אבל זה בסדר, זה לא מסוג ההמשכים האלה שמחייבים צפיה בכל הפרקים הקודמים כדי שתבינו משהו, כמו "קפטן אמריקה 3". זה יותר כמו המשך שעומד בפני עצמו, שעדיף לראות את הקודמים רק בשביל הרפרנסים אבל אפשר להבין גם בלי. אין הרבה הקדמות עכשיו, ניגש ישר לעניין:

הדג המלוח לסרט הגרוע של השנה

כמו שכבר כתבתי, השנה היה לי מחסור משמעותי בסרטים גרועים, ואני חייב להגיד שהיה לי די ‏בסדר עם זה. ישבתי בבית במקום לראות את "צבי הנינג'ה 2", עבדתי במקום ללכת ל"ארבע ‏על ארבע", חפפתי ראש ולא צפיתי ב"אליס מבעד למראה", ואפילו לא העליתי בדעתי לזוז בשביל ‏‏"המכונאי 2: התחיה". ובאמת ששום דבר מכל זה לא היה מאוד חסר לי. בדרך כלל יש לי רשימה ארוכה ‏מאוד של סרטים זוועתיים לבחור מבינהם את הזוכה, ולכן בדרך כלל אני בוחר בסרט גרוע שמעטים ראו; הפעם – הרשימה קצרה מאוד. "היום השלישי: ‏התחדשות" היה זבל. "יחידת המתאבדים" היה תאונה ביזארית. "אקס-מן: אפוקליפסה" היה ‏אידיוטי ברמות מטורפות. אבל זהו, פחות או יותר. לכן יש סיכוי טוב מאוד שהסרט הגרוע ביותר ‏שראיתי השנה הוא לא הסרט הגרוע של השנה. אבל מבין הסרטים שראיתי – מה לעשות, אני יודע שזאת לא בחירה מקורית ‏במיוחד, אבל -

bvs

באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק

- הוא בלי ספק הכי רע. הוא סרט גרוע באופן היסטורי. לא סרט גרוע בקטן, שבשנה הבאה נשכח ‏מקיומו, אלא סרט גרוע שנזכור. הוא נחת ישר לתוך היכל התהילה של הסרטים האיומים של כל הזמנים (לצד ‏אחיו, "יחידת המתאבדים", שלטעמי היה גרוע קצת פחות). זה סרט על סופרמן, הגיבור הכי תמים ‏וטהור בעולם; הוא הופך את סופרמן למניאק. זה סרט על באטמן, הגיבור האפל שהכלל היחיד שלו ‏הוא שהוא אינו הורג לעולם; הוא גורם לבאטמן לרצוח אנשים על ימין ועל שמאל. זה ‏סרט על יריבות בין שני גיבורים; הוא לא מנמק את היריבות הזאת בשום צורה סבירה. זה סרט ‏שמנסה לבנות יקום שלם של גיבורי על; הוא עושה את זה באמצעות סצינה של צפיה בקטעי ‏סרטים מתוך פולדר במחשב, ובפארודיה הכי קיצונית שהייתי יכול לחשוב עליה לא הייתי מוצא ‏דרך מטופשת יותר לעשות את זה. הסרט הזה ערוך זוועה, קודר ובעל חשיבות עצמית כמו לוויה ‏במקום להיות כיף, ומקנח את כל העסק בדובדבן שבקצפת: "מרתה".‏

כן, אז, זה היה סרט די רע.‏


דג הזהב לסרט הטוב ביותר

ציונים לשבח: "דרך קלוברפילד 10", "זוטרופוליס", "חדר", "חורחה מקאליסטר והארמדיל הפיסח", ‏‏"מכונת הכסף", "ספר הג'ונגל", "קפטן פנטסטיק". אין מה לדבר. סרטים טובים, כולם. והם לא התחרו על תואר "סרט השנה" בכלל. היו כמה סרטים שבלטו מעל לאחרים, למשל –

שמונת השנואים

אנשים אוהבים את טרנטינו, לא? הם אוהבים את הדיאלוגים שלו והשנינות שלו והקצב הייחודי ‏שלו. והנה מגיע סרט שהוא טרנטינו טהור, כל הדברים שאתם אוהבים, ומשום מה – הוא נחשב ‏לטרנטינו חלש, ועובר כמעט בחשאי. אני לא מסכים עם זה בכלל: "שמונת השנואים" היה מבחינתי אחד הטרנטינואים ‏היותר מהנים. הדמויות היו אדירות. הדיאלוגים היו מענגים. העסק היה מצולם אחלה. זה היה ‏פשוט כיף – כמובן, כל עוד אתם מוכנים לכלול בכיף שלכם גם הרבה דם.‏

המפגש

‏"סיפורי חייך" של טד צ'יאנג, שעליו מבוסס "המפגש", הוא סיפור קצר. ואולי השיעור שאפשר ללמוד מהסרט הזה ‏הוא שלעתים קרובות עדיף לעבד סיפורים קצרים. כשסרט מנסה לעשות המון דברים בבת אחת – ‏הוא לעתים קרובות מתפרק. "המפגש" הוא קטן יחסית, ממוקד, חסכוני, יודע מה הוא עושה ועושה את זה ‏כמעט בלי שום טעויות. ‏וחוץ מזה, זה מדע בידיוני כמו שהוא צריך להיות: רעיונות מעניינים שמובילים לרגשות מעניינים.

לשני אלה מגיע ציון לשבח מיוחד, ועדיין הם לא סרטי השנה שלי. כשאני חושב על הסרטים שמבחינתי הם באמת יצירות מופת שיצאו מהשנה הזאת, אני חושב על שלושה סרטים. הראשון מבינהם הוא

קובו: אגדה של סמוראי

אולפן האנימציה לייקה הוא תופעה תמוהה. הם עושים סרטים מצוינים באנימצית סטופ-מושן, ‏אף פעם לא מרוויחים עליהם כסף, אבל נראה שזה לא מפריע להם להמשיך ולעשות את זה – כאילו ‏אילוצים של מסחריות ופופולריות פשוט לא מעניינים אותם. בעולם מושלם, כל האולפנים היו ‏עובדים כמו לייקה. האולפן הזה עשה עד היום אך ורק סרטים טובים, ו"קובו" הוא הטוב שבינהם: הוא יפהפה, מדהים טכנית, הוא מצחיק, והוא מספר את סיפור האגדה הכי נוגע ללב ‏ששמעתי בסרט "ילדים" כבר הרבה זמן. זאת היתה שנה טובה מאוד לאנימציה, "מואנה" ‏ו"זוטרופוליס" היו שניהם סרטים מצוינים – אבל לשניהם יש קצת טעם של ג'אנק-פוד: ברור שהסרטים האלה הם מוצר מסחרי, מוצלח אמנם, של חברה שמנסה לרצות את כולם. ל"קובו" יש טעם של תפוח אדמה שאוכלים מסביב למדורה בזמן ששומעים סיפור ממש טוב.

לה לה לנד

אתם קולטים שדמיאן שאזל בן 31, וכבר עשה לא סרט אחד אלא שניים שהתואר "מושלם" יושב עליהם יפה? שהוא עשה דבר שכמעט אף אחד לא עשה בהוליווד כבר שנים רבות – מחזמר מקורי, כולל הכל, לא-מצויר – והצליח בזה ברמה שמאיימת להאפיל על הקלאסיקות שלהן הוא מצדיע? איך איש אחד יכול לעשות את זה? ומה עוד יש להגיד על "לה לה לנד" שלא שמעתם כבר? הוא מופלא, זה הכל.

התלבטתי די הרבה. לא לתת ל"לה לה לנד" את פרס סרט השנה נשמע קצת מופרך. קשה לי להחליט, אבל אחד הדברים שהכריעו את הכף הוא העובדה שאתם לא צריכים אותי כדי להגיד לכם ש"לה לה לנד" הוא סרט השנה. ‏הרבה אנשים בחרו בו כסרט השנה, הוא מוביל בסקר בחירת הקהל של האתר, הוא כנראה יזכה ‏באוסקר. יצירת המופת השלישית של 2016 היא סרט שמעטים הרבה יותר ראו או שמעו עליו, ובתכלס, ברור לי שגם מעטים יותר יאהבו. זאת בחירה הרבה יותר אישית, אבל מה לעשות, זה הטקס שלי.

דג הזהב לסרט השנה:

anoma-mid

אנומליסה

הנה משהו שאתם אולי יודעים עלי, ואולי לא: יש לי פרוזופגנוזיה. זאת מילה ארוכה ומסובכת שהמשמעות שלה היא שאין לי זיכרון לפרצופים. ‏אם ראיתם אותי פעם ברחוב וחלפתי על פניכם בלי להגיד לכם אפילו היי, זה לא כי אני סנוב, זה כי לא היה לי מושג מי אתם. (סליחה, אגב). יכול להיות שלמצב הזה שלי יש קשר לחיבה שלי ל"אנומליסה". בהחלט יש סצינות בסרט הזה שתיארו מצבים מאוד מוכרים לי, ושלא ראיתי באף סרט אחר.

אבל זה לא רק זה. ‏"יחיד במינו" הוא אחד הביטויים האלה שנזרקים מדי פעם בכותרות וסופרלטיבים, בדרך כלל בלי ‏לשים לב למשמעות שלו. "אנומליסה" הוא, באמת, יחיד במינו. אף פעם לא נוצר עוד סרט כזה, ואני לא בטוח ‏שאי פעם יהיה עוד אחד. זה סרט שכביכול לא היתה שום סיבה לעשות באנימציה, אבל בעצם – האופן שבו הוא נעשה והנושא שבו הוא עוסק כל כך קשורים זה לזה שקשה להפריד בינהם; אם הייתם לוקחים מהסרט את הצורה שבה הוא עשוי, הייתם מקבלים סרט אחר. סרט הבובות הזה כולל את הטקסטים הכי אמינים והדמויות הכי אמיתיות (שלא להזכיר את סצינת הסקס הכי ריאליסטית) שראיתי בקולנוע השנה. הדבר הזה שאמרתי על מיקוד, ושלפעמים חשוב לצמצם – זה נכון, מתברר, גם לגבי צ'רלי קאופמן. התסריטאי המבריק ללא ספק הזה עשה הרבה סרטים מורכבים ומסובכים עם המון שכבות והתחכמויות; "אנומליסה" הוא הסרט הפשוט ביותר שלו, הוא קטן וממוקד, ודווקא בגלל זה הוא כל כך טוב. ואני עדיין אפילו לא יכול לספר לכם על מה הסרט הזה.


ולסיום:‏

20 הדקות הטובות ביותר של 2016 בקולנוע

20. הכתוביות לפני סיום הסרט, "ספוטלייט"‏
19. כותרות הפתיחה, "דדפול"‏
‏18. היי טייטום, ביי טייטום, "שמונת השנואים"‏
‏17. פתיחה: הסירה והגלים, "קובו: אגדה של סמוראי"‏
‏16. קמה שוב על רגלי, "טרולים"‏
‏15. קרב ימי בספינת חותרים, "בן חור"‏
‏14. מקס הזועם: קוקוסי הזעם, "מואנה"‏
‏13. ‏Drive it like you Stole it‏, "מועדון שנות השמונים"‏
‏12. אורגיה של אוכל, "מסיבת נקניקיות"‏
‏11. דב, "האיש שנולד מחדש"‏
‏10. הקרב בעיר המתקפלת, "דוקטור סטריינג'"‏
‏9. כולם על כולם, "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"‏
‏8. שלושה אנשים וחבית, "דרך קלוברפילד 10"‏
‏7. קרב הממזרים, "משחקי הכס", עונה 6, פרק 9‏
‏6. בכיכר הכפר, קובו מספר ומנגן סיפור, "קובו: אגדה של סמוראי"‏
‏5. מתקפת האינדיאנים, "האיש שנולד מחדש"‏
‏4. אודישן, "לה לה לנד"‏
‏3. אובדן וארוחת בוקר, "אנומליסה"‏
‏2. נערות רוצות רק לבלות, "אנומליסה"‏
‏1. הסוף, "לה לה לנד"‏