ביקורת: התו האחרון

סרט שלם שכולו קונצרט פסנתר, הוא בעצם סרט שכולו מופע להטוטנות קולנועי. זה לגמרי כיף, אם אתם בקטע של היצ'קוק
שם רשמי
התו האחרון
שם לועזי
Grand Piano

מותחנים עם מגבלה גיאוגרפית הם המקביל הקולנועי ללהטוט עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, או כתיבת מאמר דעה על המצב באוקראינה בחרוזים. לעתים קרובות הם נשמעים כמו ‏תוצאה של התערבות: נראה אותך עושה סרט שלם שמתרחש מסביב לתא טלפון אחד? ("תא ‏טלפון") נראה אותך עושה סרט שלם שמתרחש באוטובוס? ("ספיד". כן, הם רימו). זה כבר לא ‏ממש חדש, וקשה להאמין שמישהו יצליח לשבור את השיא של "קבור" ("נראה אותך עושה סרט ‏שלם שמתרחש אך ורק בתוך ארון קבורה?"), ובכל זאת "התו האחרון" נשמע כמו התערבות נועזת ‏במיוחד, לא בגלל החלל שבו הוא מתרחש – בכל זאת, אולם קונצרטים שלם מספק הרבה יותר מרחב תנועה מארון ‏קבורה – אלא בגלל שהרעיון עליו הוא מבוסס נשמע כל כך מטופש.‏

פסנתרן (אלייז'ה ווד, והוא ממש בסדר) עולה לבמת היכל הקונצרטים ומתחיל לנגן. לפתע, על גיליון התוים שלו, הוא ‏מגלה הודעה: יש רובה צלפים שמכוון אליך, ואם תפספס ולו תו אחד, תמות. או במילים אחרות: ‏‏"ספיד" על פסנתר. איך אפשר למצוא הצדקה הגיונית למצב כל כך מופרך? וכמה מעניין יכול להיות ‏סרט שלאורך כולו איש אחד מנגן על פסנתר, וככל הנראה אפילו לא מזייף? לרגע נדמה שאולי ‏הסרט הזה הוא בעצם מזימה נפשעת נגד צופי הקולנוע, שחשבו שהם הולכים לראות סרט מתח ‏ולמעשה מאולצים לצפות בקונצרט קלאסי במלואו. לעזאזל! רצינו בידור ‏אסקפיסטי וטפשי, נתקענו בשעה וחצי של סוגה עילית!‏

אז לא. "התו האחרון" הוא לא קונצרט, הוא אכן סרט מתח, ואפילו סרט מתח מבדר מאוד. ובכל ‏זאת, הקהל התמים שהגיע לסרט ייחשף לתרבות גבוהה מהצפוי: לא מדובר במוזיקה של בטהובן, ‏אלא בסרטים של היצ'קוק.‏

יותר משהוא "ספיד" על פסנתר, הסרט הזה הוא מה שהיצ'קוק היה עושה אילו היה חי היום ואוהב ‏הוביטים. מה שכל כך כיף כאן הוא לא הסיפור – שהוא, אפשר להודות, דבילי לחלוטין – אלא האופן שבו הוא מצולם. ‏‏חלק גדול מהסרט ‏אכן מתרחש בנקודה סטטית אחת: כיסא, פסנתר, פסנתרן. ובכל זאת, ספק אם יש בסרט שני שוטים ‏זהים מבחינת העמדת המצלמה. ‏ותיקי הצופים ייזכרו מיד בסצינת השיא של "האיש שידע יותר ‏מדי" של היצ'קוק, שמתרחשת גם ‏היא באולם קונצרטים. הטריקים הויזואליים, כולל תנועות ‏מצלמה מפתיעות ופיצול מסכים, מזכירים את בריאן דה פאלמה, בימים שהוא עוד היה יותר ‏מחיקוי עלוב של בריאן דה פאלמה ‏של פעם. יש רגע נהדר אחד שכולל סכין וצ'לו שיגרום ‏לסינמפילים בקהל להתחיל ללהג ‏בהתלהבות על בונואל. הבמאי אוג'ניו מירה, ש"התו האחרון" הוא ‏סרטו הראשון, מצליח לעשות את מה שרבים מנסים ונכשלים: לשים את עצמו בנעליים של היצ'קוק, ‏ולצאת מזה בכבוד. הסרט הזה כל כך כיף – בתנאי, כמובן, שכל העסק הזה של היצ'קוקיאדה מעניין אתכם.

כי ישנה אפשרות מאוד סבירה שזה לא מעניין אתכם. הטריקים הקולנועיים שהוא עושה הם להטוטים מגניבים ויהיו מרתקים לכל סטודנט לקולנוע, אבל אי אפשר לומר שהם הכרחיים או שהם קיימים רק כדי לשרת את הסרט. כשקולנוענים עובדים בתוך מגבלות שנכפות עליהם – מגבלות תקציב, או מגבלות צנזורה, למשל – ומצליחים למצוא פתרונות יצירתיים כדי להתגבר עליהם, זה ראוי להערכה, וכך אפשר להגיע להמצאות נהדרות, כי הצורך הוא אבי ההמצאה. כשהבמאי הופך את הסדר, וכופה על עצמו מגבלה כתירוץ ליצירתיות, זה יכול להיות עדיין נחמד, אבל זה מאולץ. זה מופע להטוטנות, כאמור.

מה שכל זה אומר הוא שאם טריקים סגנוניים, מיזנסצנה ומוזיקה קלאסית לא מעניינים אתכם בכלל, אתם עשויים אולי ליהנות מ"התו האחרון", אבל גם לתהות האם באמת זה היה שווה יציאה מהבית. הרי מבחינת העלילה, זה סרט קטן ופשוט מאוד: האורך שלו הוא 90 דקות ברוטו, כולל קרדיטים ארוכים בהתחלה ובסוף; העלילה די פשוטה, ואפילו על אוסף הטוויסטים שמועמס על הקצה של כל סרט מתח היום הוא מוותר (וטוב שכך). מבחינות רבות זה סרט שמתאים יותר לטלויזיה. שלא לדבר על כך שההסבר לעלילה כולה הוא, מה לעשות, די דבילי.

אבל זה מבוים ברמת ליגת העל. אני מת לראות מה אוג'ניו מירה יעשה בהמשך.


פורסם במקור בוואלה