ביקורת: כח משיכה

טכנית, הסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם.
שם רשמי
כח משיכה
שם לועזי
Gravity

טכנית, "כח משיכה" הוא הסרט הכי טוב שראיתי אי פעם.‏

באמירה הזאת לא כלולה שום היפרבולה. אני לא אוהב להיות החלטי מדי, ולהכריז על כל שקשוקה ‏שאכלתי כעל הטובה ביותר בתולדות השקשוקות או על סנדוויץ' גבינה לא טרי כעל המוצר הגרוע ‏ביותר שנמכר מאז היות המין האנושי. בדרך כלל מתברר שזה לא מדויק. אבל באופן הכי אבסולוטי ‏שאפשר, "כח משיכה" הוא, נכון להיום, נובמבר 2013, ההישג הקולנועי הטכני הגדול ביותר שנוצר ‏עד היום. יום אחד סרטים כאלה יהיו אולי שיגרה, אבל היום – זה דבר שכמוהו עוד לא ראיתם.‏

הסרט נקרא על שם מה שאין בו. הוא מתרחש כולו בחלל, בתנאים של חוסר כבידה. העובדה ‏הזאת בלבד הופכת אותו להישג מדהים. דבר אחד שמשותף לרוב גדול של הסרטים שבהם אנחנו ‏צופים הוא שהם צולמו על גבי קרום כדור הארץ, במרחק זניח מפני הקרקע. ועל פני כדור הארץ ‏יש, כידוע, כבידה. ליצור סרט שלם שבו רגליהם של אנשים לא נוגעות ברצפה, דברים לא נופלים ‏כשעוזבים אותם, ושום דבר לא נמצא למעלה או למטה חוץ משער האויב, וגם זה לפעמים – זה ‏אתגר כל כך עצום שעד היום אף אחד אפילו לא ניסה. הרבה סרטים מתרחשים כביכול בחלל, אבל ‏עם יוצאים מהכלל בודדים מאוד, כולם הניחו את קיומה של כבידה מלאכותית, וסצינות של חוסר ‏כבידה היו בודדות. ‏

עמידה באתגר הזה לבדו היתה מרשימה מאוד גם אילו הסרט היה מצולם כמו סרט נורמלי. אבל ‏הבמאי אלפונסו קוארון והצלם עמנואל לובצקי הם לא צוות נורמלי. הם הביאו לחלל את מה שהם ‏עשו על פני האדמה ב"הילדים של מחר" המדהים בפני עצמו: שוטים ארוכים במידה בלתי אפשרית ‏עם תנועות מצלמה שהמילה "וירטואוזי" קטנה עליהן. המצלמה עושה תרגילי אקרובטיקה שהיו ‏מכניסים אותה לנבחרת האולימפית בהתעמלות אמנותית. כל זוית צילום, כל חללית, כל דמות וכל ‏פיסה של לווין רוסי הרוס נעים ברחבי הפריים באקרובטיקה מדויקת ומתוכננת היטב. שוט ‏הפתיחה של "כח משיכה" לבדו – 17 דקות ארכו – הוא מורכב הרבה יותר מכמה שוברי קופות ‏עתירי תקציב באורך מלא.‏

אוקיי, תגידו, אבל מה כל זה אומר בעברית?‏

מה שזה אומר זה: תחזיקו חזק. "כח משיכה" הוא הדבר הכי קרוב לשהיה בחלל שתוכלו לחוות ‏בלי לעבור שנים בתכנית האימונים של נאס"א. הוא מרהיב, הוא מפחיד, הוא עוצר נשימה במובן ‏המילולי ביותר של המילה. ‏

לומר על סרט שהוא דומה לרכבת הרים זו אחת הקלישאות העבשות ביותר בתולדות ביקורות ‏הקולנוע, אבל אם כבר פשעתי בהצהרות אבסולוטיות על ההתחלה, אז שיהיה, תתלו אותי גם עם ‏קלישאות. הסרט הזה דומה לרכבת הרים. לנסיעה ברכבת הרים, צריך לציין, אין אקספוזיציה. אין ‏לה חצי שעה של הכרת הדמויות לפני שהעלילה מתחילה, ואין באמצע עצירות בשביל עלילת ‏משנה רומנטית. רכבת הרים, כמה דקות אחרי שאתם עולים עליה, זורקת אתכם לתוך נפילה ‏חופשית, ואז מטלטלת אתכם לכל הכיוונים והופכת אתכם עם הראש למטה, בכוונה ברורה לגרום ‏לכם לסחרחורת.‏

וזה בדיוק הסרט הזה: הוא קצר מאוד – אם לא סופרים את הקרדיטים, משהו כמו 85 דקות – אבל ‏אלה 85 דקות בלי מנוחה. בתחילת הסרט, שני אסטרונאוטים, סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני, נמצאים ‏בעיצומה של משימת תיקון של טלסקופ החלל. עוד לפני שאתם מספיקים להגיד "היי, אנחנו בחלל! ‏בעצם קצת מפחיד פה" – דברים מתחילים להתפוצץ. שברי לוויין מעיפים את שני האסטרונאוטים ‏לעמקי החלל ומפרידים בינהם. מאותה שניה הסרט הוא מירוץ נגד החמצן האוזל, מתחנת חלל ‏אחת לאחרת, בניסיון לחזור לכדור הארץ בחתיכה אחת – בעוד היקום, שכנראה ראה את "הכל ‏אודות סטיב" לאחרונה, מחליט לחסל את סנדרה בולוק וזורק עליה כל אסון אפשרי. הסרט מלווה ‏את בולוק כמעט בזמן אמיתי ולעולם לא עוזב אותה. לא רואים את צוות השליטה על הקרקע ‏שמנסה ליצור איתה קשר, לא רואים פלאשבקים לעברה, אפילו לא רואים את שגרת יומה ‏במעבורת החלל יום לפני שהיא יצאה למשימה ההיא. שום דבר חוץ מ-85 דקות של הישרדות.‏

הסרט הזה ייקח בהליכה לאחור, בידיים קשורות ובצדק מוחלט, את פרסי האוסקר על צילום, ‏אפקטים מיוחדים ועריכת סאונד, ולשם שינוי, כל מי שצפה בו יבין את המשמעות של כל אחד ‏מהפרסים האלה. שלא כמו כמעט כל סרט אחר אי פעם, "כח משיכה" מכיר בכך שבחלל איש אינו ‏יכול לשמוע אותך צורח, וגם דברים גדולים מאוד שמתרסקים לידך לא משמיעים קול. ובכל זאת, ‏הסרט רחוק מלהיות סרט אילם. המוזיקה של סטיבן פרייס – אם כי אני לא בטוח אם נכון לקרוא ‏לזה מוזיקה: זה יותר כמו הקול שעושה הדם באוזניים שלך כשאתה מת מפחד – מכה ברמקולים ‏ובצופים בלי רחמים. בנוסף, זה אחד הסרטים הבודדים שלא רק אפשר, אלא מומלץ לראות בתלת-‏מימד: העומק הופך את תחושת חוסר המשקל (דברים עפים לנו מול הפרצוף כל הזמן) והורטיגו ‏‏(אנחנו תלויים בגובה של 600 קילומטר) למוחשיות עוד יותר. בקיצור: בלי שום ויכוח, הסרט הזה ‏הוא יצירת מופת. טכנית.‏

ומבחינות אחרות? עלילה, תסריט, דמויות וכאלה? הוא טוב.‏

אחרי כל הסופרלטיבים האלה זאת אולי נשמעת כמו התרסקות קשה על הקרקע, אבל זה רק בגלל ‏הגבהים האדירים שמהם נחתנו. כמו כל סרט אסונות מוצלח, "כח משיכה" מעביר את הגיבורים ‏שלו לא רק מכשולים פיזיים, אלא גם רגשיים. בתוך כל הריק האינסופי הזה, הדמות של סנדרה ‏בולוק צריכה גם להתגבר על טראומה מהעבר. התהליך הזה אמנם עובד במסגרת הסרט, אבל ‏הוא קצת גנרי, צפוי ופשטני למדי. דימויים ויזואליים של דת, הריון ולידה מחדש ‏מופיעים לאורך ‏הסרט, וזה אמנם יפה שסרט אקשן כל כך מהודק מצליח להכניס נוסף לכל גם שכבת משמעות ‏מתחת למעטפת החיצונית – ב"ארמגדון" לא תמצאו כזאת – אבל הדימויים שהוא מוצא הם לא ‏עדינים או מתוחכמים במיוחד, ועשויים להיראות מובנים מאליהם. ברור שהכוונה של יוצרי הסרט ‏היתה קודם כל ליצור רכבת-הרים מלהיבה, ורק אחר כך לחשוב איך מוסיפים לזה מוטיב רגשי או ‏מטאפורי – ולא להיפך. כל זה לא אומר שהתסריט אינו יעיל או כתוב היטב, רק שהוא לא עומד ‏באותם סטנדרטים כמו הצדדים הטכניים של הסרט. רוצה לומר, הוא לא אחד ההישגים הגדולים ‏בתולדות הקולנוע.‏

את מה שהאפקטים והתסריט לא עושים, עושה סנדרה בולוק. על בולוק הוטלה בסרט הזה אחת ‏המשימות הקשות ביותר שאפשר לתת לשחקן: להיות לבד. לאורך חלק גדול מהסרט דמותה של ‏בולוק נמצאת הכי לבד שיצור אנושי יכול להיות. לא רק שהיא האדם היחיד על המסך – הפנים שלה ‏הן לעתים קרובות האלמנט ה"אמיתי" היחיד בסצינות שעשויות כמעט לחלוטין מאנימציה ‏ממוחשבת. התוצאה של זה היא שבולוק היא העוגן הרגשי היחיד בסרט: היא לבדה צריכה להפוך ‏את הסרט מתצוגה טכנית מרשימה לסיפור על בנאדם, והיא עוברת את המבחן הזה בהצטיינות. ‏כן, היא צריכה בעיקר לפחד ולהתנשם בכבדות, אבל לא קל לפחד ולהתנשם בכבדות סרט שלם ‏בלי לגרום לקהל לרצות להעיף אותך לכיוון הכללי של פרוקסימה קנטאורי. עם כל הפירוטכניקה ‏מסביב, סנדרה בולוק נותנת פה הופעה שהיתה יכולה לשחזר גם בתיאטרונטו. ג'ורג' קלוני נמצא ‏שם גם הוא, אבל הוא פחות ראוי לציון משום שהוא מתאמץ הרבה פחות: גם בעמקי החלל, הוא ‏פשוט ג'ורג' קלוני, מקסים ובטוח בעצמו כהרגלו, רק שהפעם יש לו גם ג'ט-פאק. גם כשהוא מוטל ‏במהירות של מאות קמ"ש בתוך הריק הוא נשמע כאילו יש לו כוס אספרסו ביד.‏

לא יותר מפעם או פעמיים בעשור מגיע סרט שאנשים הולכים לראות פשוט בגלל שדבר כזה הם ‏עוד לא ראו. "פארק היורה" היה כזה. גם "מטריקס" ו"אווטאר". "כח משיכה" נכנס לרשימה הזאת ‏בקלות. זה לא שהוא סרט מושלם ונטול חסרונות, אבל אתם צריכים לראות את זה – ולראות את ‏זה בקולנוע, על מסך ענק ככל האפשר, בתלת-מימד – כי דבר כזה לא ראיתם.‏


למתקדמים: עד כמה מציאותי המדע של "כח משיכה"? (זהירות, ספוילרים!)