ביקורת: שומרי הגלקסיה

פשוט כיף.
שם רשמי
שומרי הגלקסיה
שם לועזי
Guardians of the Galaxy
סרט מס' 1 בסדרת שומרי הגלקסיה

מנת האסקפיזם שלכם הגיעה. אני יודע שהמצב בחוץ הוא מבאס ומותח ומגעיל ודוחה משש סיבות ‏עיקריות לפחות ועוד כ-16 סיבות מינוריות, ושמתחשק לכם להתחבא מתחת לשמיכה, להתנתק ‏מפייסבוק ולהכריז על פרישה מהיקום. אבל יש הקלה, זמנית לפחות: יש מנה ענקית של אסקפיזם ‏מרוכז שנמצאת בבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם. קוראים לזה "שומרי הגלקסיה". קנו כרטיס ‏‏(אפשר אפילו בתלת-מימד, הוא באמת מוצלח הפעם ולא תרגישו שבזבזתם כסף), כבו לעזאזל את ‏הסלולרי, וצפו. זה לא יפתור שום דבר, אבל זה יגרום לכם להרגיש הרבה יותר טוב.‏

כמה מוצלח "שומרי הגלקסיה"? הוא כל כך מוצלח שהוא גורם לך לתהות למה בעצם לא יוצא סרט ‏כזה כל שבוע. הרי אין פה, לכאורה, שום דבר מורכב. זה בסך הכל סרט הרפתקאות מטופש, ‏שעובד לפי כמה נוסחאות מוכרות ובדוקות. חמישה נרדפי-חוק הופכים בלי כוונה לחבורה, רודפים ‏אחרי מקגאפין כלשהו, נרדפים על ידי רעים מסוג א' ומתכוננים לקרב מול הרע הגדול ב'. אז למה ‏הסרט הזה הוא הדבר הכיפי ביותר מאז אני-לא-זוכר-מתי? או יותר נכון, למה כל כך הרבה סרטים ‏אחרים, שמנסים לעשות בדיוק את זה, לא מצליחים? כנראה שזה לא כל כך פשוט ליצור בידור ‏פשוט.‏

‏"שומרי הגלקסיה" שייך ליקום הקולנועי של מארוול, אבל הוא מנותק כמעט לגמרי מכל קשרי ‏המשפחה ההולכים ומסתבכים בין איירון מן, קפטן אמריקה, תור וכל היתר. הוא מתרחש כמעט ‏כולו הרחק בחלל; כדור הארץ ושלל גיבוריו לא מעורבים בעסק בכלל. הקשר הישיר לסרטים ‏הקודמים בסדרת-העל מתמצה בהופעתן של דמויות שהתארחו בסצינות-שאחרי-הקרדיטים ‏בסרטים אחרים, ונקודות עלילתיות שכנראה יתחברו בסרטים הבאים. בכל מקרה, אין שום הכרח ‏לצפות באף אחד מהסרטים הקודמים כדי להבין מי נגד מי כאן. עוד דבר שמבדיל בין הסרט הזה ‏לבין סרטי מארוול האחרים הוא שזה פשוט לא סרט גיבורי-על. לאף אחד אין זהות סודית, אף ‏אחד לא ממריא מעל ניו יורק כדי להילחם בפשע, והסרט מזכיר את "פיירפליי" יותר מאשר את ‏‏"ספיידרמן".‏

אם בכל זאת מתעקשים למקם את הסרט ביחס לסרטי מארוול אחרים, ההשוואה המתבקשת היא ‏‏"הנוקמים" – גם הוא סרט שעסק בחבורה של גיבורים שונים והיחסים בינהם, והדיאלוגים בו היו ‏רגעי שיא לפחות כמו סצינות האקשן אם לא יותר. ל"הנוקמים" היה יתרון – הוא התבסס על הרבה ‏דמויות מוכרות, שכבר היו להן סרט או שניים לפחות מאחוריהן, וכבר היכרנו את האופי, השריטות ‏והייחוד של כל אחת. "שומרי הגלקסיה" לא נהנה מהיתרון הזה, הוא צריך להציג בפנינו הרבה ‏דמויות שמעולם לא פגשנו (אלא אם כן אנחנו נמנים על שלושת האנשים שקראו את הקומיקס) ‏ולגרום לנו לאהוב אותן בתוך חצי שעה בערך, לפני שהוא מתחיל לזרוק אותן מכוכב לכוכב. כל כך ‏הרבה סרטים נכשלים בזה: את "הרקולס", לדוגמה, ראיתי לפני פחות משבוע, ואני זוכר ‏שבחבורתו של הרקולס היתה בחורה, והיה שם אחד מגיד עתידות או משהו, והיו עוד איזה שניים ‏אחרים, או אולי שלושה, מי זוכר. בעינויים קשים לא תוציאו ממני איך קראו להם, כי אני לא זוכר.‏

לעומת זאת, בין חמש הדמויות הראשיות של "שומרי הגלקסיה" יש בדיוק חמש דמויות מעולות, כל ‏אחת מהן כל כך זכירה ומשעשעת שהיא יוצאת מהסרט מוכנה ומזומנה לספין-אוף משלה, סדרת ‏טלויזיה, מופע החלקה על הקרח, מה שלא יהיה. גאמורה (זואי סלדנה, הפעם בירוק) היא אולי ‏החלשה מבינהם, מכיוון שהיא רק אשת-אקשן באד-אסית מבוצעת מעולה. דראקס (דייב בטיסטה) ‏הוא ביריון דורש נקמה ולא-מאוד-חכם – דמות סטוק מוכרת מאוד – אבל הקשיים שלו בהבנת ‏הנשמע נותנים לו כמה מהרגעים הכי מצחיקים בסרט. רוקט (קולו של בראדלי קופר), הוא יצור ‏שנראה מאוד דומה לרקון, אבל הוא הרבה יותר מהחיה-הפרוותית-המצחיקה: הוא גם המכונאי, ‏וגם פסיכופט, וגם, נשבע לכם, אחת הדמוית העמוקות בסרט, שברמזים בודדים ומינימום מילים ‏אפשר ללמוד על כך שהיא סוחבת איתה צלקות מהעבר. גרוט (וין דיזל) הוא גרוט. בעולם שאחרי ‏גרוט, לומר על מישהו שהוא סובל ממשחק עצי יהיה הרבה פחות מעליב.‏

המשימה הכי קשה הוטלה על הגיבור הראשי, פיטר קוויל, המתקרא גם "סטאר-לורד" בפי עצמו. ‏הוא האיש הרגיל, הדמות הראשית, נציג הצופים, והיחיד בסרט שמוצאו מכדור הארץ. האופי שלו ‏נמצא באמצע הדרך בין אינדיאנה ג'ונס והאן סולו, וזאת לא דרך מאוד ארוכה. הוא היה יכול בקלות ‏להיות משעמם. אבל כריס פראט (רגע, מי זה כריס פראט? מתברר שהוא קיים כבר מזמן, ופשוט ‏לא שמתי לב) עושה את שתי הדמויות האלה טובה הרבה יותר מהאריסון פורד. חוץ מזה, הוא ‏מצחיק. הסרט עושה שימוש חסר בושה בעובדה שקוויל הוא באופן מילולי ביותר פליט האייטיז, ‏והרפרנסים התרבותיים שלו שזורים בנוסטלגיה אוטומטית לתקופה רחוקה מספיק כדי להיות קצת ‏מגוחכת. אני גיחכתי בשניה הראשונה של הסרט – עוד לפני הפריים הראשון, רק מרגע של פסקול.‏

הכיף האמיתי קורה כשהחמישה ביחד. ופה ההשפעות של ווידון מורגשות במיוחד. הדיאלוגים של ‏החמישה האלה כתובים כל כך טוב (בעיקר גרוט. איזה ניסוחים, שירה) שקצת מצער שהם נאלצים ‏להפסיק אותן לצורך אקשן – אבל אז מתברר שאין על מה להצטער, כי האקשן גם הוא מעולה. ‏ובכל זה חשוב גם לא לפספס את העובדה ש"שומרי הגלקסיה" הוא סרט יפהפה. העולמות ‏השונים, החלליות בעיצובים המוזרים והטכנולוגיות החייזריות שהוא מציג כבדרך אגב ‏נראים ‏כמו ‏העטיפות של כל ספרי המדע בידיוני העתיקים, הפוסטרים וגיליונות של מגזין ‏הקומיקס ‏Heavy Metal‏ שקמו ‏לתחיה. ‏

ב"שומרי הגלקסיה" יש את כל מה שאפשר לדרוש מסרט קיץ: אקשן מעולה, מראות מרהיבים, ‏דמויות מצוינות והומור משובח. בתחום שלו – בידור קולנועי טהור – הוא קרוב למושלם. מה ‏שהסרט לא מציע זה שום דבר מעבר לזה: לא תקבלו כאן מילימטר של ערך מוסף או כל דבר ‏מלבד אסקפיזם טהור. וזה לגמרי, לחלוטין, מאה אחוז בסדר גמור מצידי.‏