תמונה קבוצתית: גילטי פלז'ר

לא אמורים לאהוב את הסרטים האלה, אבל בכל זאת אתה נשבה בקסמם. כותבי האתר בוחרים את הגילטי פלז'ר שלהם.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להציע תרגום נורמלי ל"גילטי פלז'ר".


גילטי פלז'ר – מונח שאין לו בדיוק תרגום לעברית ("הנאה אשמה"? "תענוג אסור"? "חוטא לתיאבון"?) שמדבר על תענוגות שהאדם צורך למרות שהוא יודע שהם אסורים לו. בחיים בכלליות לרוב מדובר על צריכת מזון לא מועיל או רביצה עצלנית ולגבי הקולנוע מדובר בהנאה וצפייה בסרט שאתה מכיר בכך שאין לו שום מעלות אמיתיות – סרט שאתה מודע לכך שהוא גרוע, ובכל זאת אוהב עד עמקי נשמתך. אז הפעם, בדקנו עם כותבי האתר – מה הגילטי פלז'ר הקולנועי שלכם?

Webp.net-resizeimage (1)

מתן בכר: טוב, אני פשוט אגיד את זה. בחרתי ב"סאקר פאנץ'". כן, הסרט שנחשב לגרוע ביותר של זאק סניידר, ועם המוניטין שיש לו זה אומר משהו. אבל לפני שאתם מנדים אותי לאי המתים, תנו לי להסביר.

זה סרט על בחורה שמאושפזת בכפייה במוסד פסיכיאטרי. כדי לברוח מהסיטואציה העגומה הזאת, היא בורחת בראש שלה אל מציאות מדומיינת שבה היא והמוטפלות האחרות הן… "רקדניות אקזוטיות" בבית בושת? אוקיי. בתוך המציאות הזאת היא בורחת אל עוד מציאות מדומיינת, שהיא סצינת אקשן פנטסטית כלשהי. בקיצור, זה כמו "התחלה" של זאק סניידר, רק שהכל סטייל, בלי שום זכר לעומק, מלבד המחשופים של השחקניות. זה גם התסריט המקורי הראשון שסניידר כתב, והצפייה בו מסבירה היטב למה עדיף שהוא ימשיך לעבד חומרים קיימים.
אני בהחלט מודע לפגמים של הסרט הזה. העלילה שלו בקושי קיימת, הקטעים במוסד משעממים והוא מחפיץ את הגיבורות שלו בלי טיפת בושה. אבל הנושא של הפינה הזאת הוא לא "הסרט הפמניסטי האהוב". הבנות הן גם לא החלק המעניין כאן, אלא העובדה שהשעתיים של הסרט כוללות דרקון, רובוטים וסמוראי ענקי עם מיניגאן. "סאקר פאנץ'", על אף מגרעותיו, הוא סרט כל-כך, כל-כך מגניב. הוא לחלוטין נראה כמו פנטזיה של גיק בגיל ההתבגרות, אבל זו פנטזיה יפהפיה והיפראקטיבית. הסרט המושמץ ביותר של זאק סניידר הוא גם זה שאני יכול לצפות בו שוב ושוב. הוא מטומטם להפליא ושובניסטי להחריד. אבל לעזאזל, כמה שהוא מגניב.

D

יהונתן צוריה: אני רוצה לפתוח בהערה שמבחינת סדרות, "דיג'ימון" אוכלת את "פוקימון" בלי מלח. התוצרים הטלוויזיונים של דיג'ימון הם פשוט טובים אלפי מונים על אלה של פוקימון כי הם אשכרה סדרת טלוויזיה עם התפתחות דמויות ועלילה ולא פרסומת שנעה על המרקע כבר 20 שנה.

אבל הסרט של דיג'ימון – זוועה. הסרט של דיג'ימון הוא בקושי סרט. מדובר בשלושה סרטים קצרים עם סגנונות אנימציה וציור שונים שאוחדו יחדיו לסרט אחד על ידי ערוץ קריינות רופף שמכרו לקהל המערבי כסרט כי למה לא, ילדים ילכו לכל דבר. חוץ מזה, יש בסרט מה שהם כנראה שלוש הדקות הנוראיות ביותר שהוקרנו על מסך כלשהו: הדיג'י-ראפ. מדובר על דיג'יתהום דיג'ישחורה של דיג'יגריעות שלא דיג'יניתן לדיג'ישוב ממנה. רק על סמך החלק הזה, הסרט הזה פסול מלהיחשב סרט טוב. ובכל זאת, אני אוהב את הסרט הזה. חלק מהסיבה היא שהסרט היווה בילדותי מעין גרסה פרטית שלי ושל אחיותיי לסרטי קאלט שבהם צחקנו על כל הדמויות והטמטום שלהם. חלק ממנו זה הפסקול שלו – כחובב סקא-פאנק לעתיד, המנגינות של "Less Than Jake" ו"The Mighty Mighty Bosstones" העיפו לי את המוח וגילו לי את העולם הזה. אבל אולי זה בעיקר שלמרות שהוא מוקף בשני סרטים אחרים די זניחים, החלק האמצעי שבו באמת טוב. הוא כל כך טוב עד שיוצר הסרט הקצר ההוא, ממורו הוסודה, פשוט גנב את הקונספט של הסרט הזה ויצר ממנו סרט ארוך ("Summer Wars") – וזה עבד בשני המקרים. מדובר בהרפתקה מגניבה, מפחידה במידה הנכונה עם רעיונות מרתקים ופתרון קצת קלוש שהייתה כיף לצפייה פעם אחר פעם, והפכה את "דיג'ימון הסרט" קרוב לליבי. רק אל תשמיעו לי את הדיג'י-ראפ עוד פעם. בבקשה.

Webp.net-resizeimage (3)

טווידלדי: הגילטי פלז'ר שלי הוא סרטי ילדים, ולא דווקא מהקלאסיקות. אני לא מדבר על זוועות כמו 'ג'לי טרזן' ודומיו, אלא על סתם סרטים שאינם נחשבים לפסגת היצירה הקולנועית. "רובין הוד" של דיסני, שבו רובין שועל, המלך ג'ון אריה, היועץ שלו נחש וחיות שונות ממלאות את יער שרווד; "צ'יטי צ'יטי באנג באנג" שכתבתי עליו ביקורת בזמנו, ובו הממציא המטורלל מעט קראקטקוס פוטס וילדיו יוצאים להרפתקאות במכונית מעופפת-שטה-נוסעת (רוב הזמן), ואפילו דברים כמו "אגדות ברווזים – הסרט", שבו אחייניו של דונאלד דאק ודודו הקמצן יוצאים להרפתקאות במזה"ת, שאני מפקפק אם ניתן לקרוא לו סרט ממש.

למה אני אוהב את הסרטים האלו? בעיקר כי זה כיף לא מחייב, ולא מעיק. אין אלימות כמעט בז'אנר הזה, לפחות לא אלימות ריאליסטית (עם כל הכבוד לאנשים שנכנסים למצוקה מאריה מצוייר שעושה קשרים מנחש מצוייר), ובדרך-כלל הסרטים האלה לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. הם יכולים להיות מצויינים, טובים, בינוניים או גרועים עד רמת הקאלט (במקרה זה, אין מה לראות אותם לבד), אבל הם לא מתייחסים לעצמם כ'חשובים', ומצד שני – הם גם לא מזלזלים בילדים שאמורים להיות קהל היעד שלהם.

היעד של סרט כזה ברור מאוד: לשמור על הילד מרוצה במשך שעה וחצי-שעתיים. קריצות להורים הן משניות, בניגוד לכמה סרטי ילדים בתקופתנו, שמעמיקים או רומזים בעיקר רמיזות למבוגרים (לכן, למשל, "הקול בראש" הוא סרט מצויין, אבל ממש לא מתאים לגילטי-פלז'ר; ברור שהוא מבקש גם להגיע רחוק יותר משעתיים-של-כיף).אז זה לא סרט אחד, כי יש מספיק גילטי פלז'ר להרבה שעות, או כי לא מספיק מצאתי אחד שבולט מעל חבריו. אבל דיינו בכך שאלה סרטים שאותם גם אני וגם הבנות שלי יכולות לראות באותה מידה, בלי שמישהו מאיתנו ישתעמם, ירגיש טיפשי מדי או שחצי הסרט יעבור לו מעל לראש.

Webp.net-resizeimage

נעמה רק: אני לא מתביישת בחיבה העזה שלי ל"שירת הסירנה". קודם כל, זה סרט שבו שניצלים מהצומח של טבעול הם חלק חשוב בעלילה. מעבר לזה, הוא כיפי ומצחיק, לא מעליב את האינטיליגנציה של הצופות, הוא צטיט להפליא ולמרות שמערכת היחסים הרומנטית במרכזו לא לחלוטין אמינה, היא מספיק משכנעת בשביל הקתרזיס הנחוץ. קומדיה רומנטית לפי הספר, בעברית, בשנות התשעים, עם מוזיקה של החלונות הגבוהים. מה רע?

ובכל זאת הוא מצא את עצמו ברשימה הזו, כי בסופו של דבר קשה ליהנות ממנו בלי להסתייג וקצת להעלים עין. קודם כל, הוא מאוד Dated, לא במובן מיושן, יותר בקטע של "תוצר של תקופתו". הפוסטר עם המשבצות והגרפיקה התמוהה, הז'קטים המרובעים, התמונות של קית' הרינג, ליהוקים כמו אורלי זילברשץ (מתגעגעת, איפה את?) ויאיר לפיד, משרד הפרסום המלוקק כשיא של יאפיות ותל אביביות אופנתית – הכל ניינטיז בטירוף, ועוד לא דיברנו אפילו על מלחמת המפרץ שנראית כאן כמעט סוריאליסטית. חסר רק שמישהו ידבר על הפיילוט שהוא עושה לטלעד ואז ילגום מהקינלי שלו. זיכרונות מתוקים מהתקופה לפני שעירית לינור התחפפה והתחילה לטנף על כל דבר שבא לה קצת לא טוב, מהאינדינגב ועד נפגעות תקיפה מינית. ובכלל, לא ברור אם שנות התשעים באמת היו כל כך קאמפיות גם בזמן אמת, או שזו בחירה אמנותית טיפוסית של איתן פוקס, שחותמו ניכר בהופעת האורח של יפה ירקוני או בשוט האגבי שמתעכב על התחת של החבר של הגיבורה באמצע אזעקה.

מה שמביא אותי לבסיס ה"בעיה", או היתרון – כל העניין לא מלוטש עד הסוף, קצת off ולרגעים ביזארי. הגיבורה אולי חמודה אבל גם אינפנטילית לגמרי: נגיד, היא נקרעת מצחוק על החבר שלה כי הוא שם מסכת אב"כ באזעקה. האקס שלה אפילו יותר קריקטורה, ומגלם אותו יאיר לפיד, שאיננו יודע לשחק כלל וכלל. יפה ירקוני נראית מסרט אחר, החברים של טלילה נראים כמו מסצנה גנוזה של פלורנטין. הבום (כלומר מיקרופון, לא פיצוצים) הוא משהו בין ניצב לשחקן משנה. והז'קטים. אוי, הז'קטים. זה מטופש וזה דבילי, אבל מי שלא אוהב את זה מפסיד.