האפיפיור מת. הקרדינלים מתכנסים לקונקלבה, האספה הסודית שבסופה יוכתר אחד מהם לאפיפיור החדש, ממלא מקומו של ישו עלי אדמות. מתברר שזה לא מקצוע נחשק. זה אמנם מאוד יוקרתי להיות אפיפיור, אין הרבה כאלה, ואתה יכול לבחור לעצמך שם מגניב (כמו "ג'ורג' רינגו הראשון") וגם המשכורת כנראה בסדר, אבל המינוי הוא לכל החיים, אין אפשרות להתפטר גם אם תרצה, אתה צריך להסתובב כל היום עם גלימות כבדות ולדבר בלטינית. והכי גרוע: עם כח גדול באה אחריות גדולה (יוחנן י"א:16). האפיפיור הנבחר, אחד בשם מלוויל, לא מסוגל לקבל על עצמו את האחריות האלוהית, וסובל התקף חרדה. לא אני הוא האיש, הוא טוען, אבל זה לא יכול להיות, כי הוא הרי נבחר בקונקלבה, האספה הקדושה. כאילו אצבע אלוהים עצמה הצביעה עליו ואמרה "הוא, זה עם השיער הלבן". הקרדינלים האחרים בטוחים שזה עניין זמני, וכדי לעזור לאפיפיור להתאפפיר כמו שצריך, מזמנים פסיכיאטר שיסייע לו. ברור מה הולך לקרות כאן: זה עומד להיות "נאום המלך" בגירסה קתולית במיוחד.
אבל לא. רגע לפני שהאפיפיור והפסיכיאטר מפתחים ידידות אמיצה למרות ההבדלים בינהם, קורה משהו מפתיע: הם נפרדים. האפיפיור בורח מהקיריה ומתחיל לשוטט לבדו ברחובות רומא, בעוד הפסיכיאטר נותר אתאיסט בודד וחסר מעש בין עשרות אנשי דת, ומעביר את הזמן בארגון הקרדינלים לליגת כדורעף.
מה ההגיון במהלך העלילתי הזה? הניחוש שלי הוא שהבמאי נני מורטי ראה את "נאום המלך" באמצע העבודה על הסרט, וגילה שהסרט שלו דומה מדי. כדי שלא יאשימו אותו בחיקוי, הוא החליט לתת לסרט שלו טוויסט מקורי. אבל עם כל הכבוד למקוריות, יש סיבה טובה לכך שסרטים כמו "נאום המלך" עובדים, ואי אפשר להשיג הרבה מלעשות ההיפך רק בשביל הדווקא. כששתי הדמויות הראשיות והמנוגדות שלו כמעט שלא נפגשות, אין לאף אחת מהן משהו לעבוד איתו, או משהו מעניין לעשות. האפיפיור מסתובב ברומא, פוגש אנשים מסוגים שונים ונשאר תמיד עם אותה הבעה תמהה. מגלם אותו שחקן בשם מישל פיקולי, וזה מוזר, כי לי היה נדמה שמישל פיקולי הוא שחקן עבר צרפתי שהופיע בסרטים כמו "הבוז" של גודאר מ-1963, ו"יפהפית היום" מ-1967. מתברר שלא טעיתי, זה באמת אותו שחקן. הוא פשוט בן 85. הפסיכיאטר הכלוא בותיקן (שאותו מגלם הבמאי עצמו) הופך לדמות מיותרת בסרט; אם הוא לא משמש בתפקידו, ולא עושה שום דבר אחר, בשביל מה בעצם הביאו אותו? אף אחד משניהם לא מתפתח לאורך הסרט, הם מסיימים אותו בדיוק כמו שהתחילו.
היה דווקא יכול להיות מאוד מעניין לראות איך זה להיות אפיפיור. להיות איש שהוא, בעיני מיליוני אנשים, אלוהים, ולבדוק האם הוא עצמו, ואלה שסביבו, מאמינים גם הם בזה. האם האפיפיור משחק "דומיניון" עם חברים? ואם כן, האם הם נותנים לו לנצח? אבל איכשהו, "יש לנו אפיפיור" מתחמק מהשאלה הזאת, או מכל שאלה חשובה אחרת. הסרט לא אומר שום דבר נגד הכנסיה. בעצם הוא גם לא אומר שום דבר בעדה. מלבד כמה ויכוחי סמול-טוק ייצוגיים על אלוהים נגד האבולוציה, אפשר לומר שהסרט לא עוסק בדת בכלל. קשה למצוא בו רמז לביקורת או סאטירה כלשהי, אלא אם כן אתם נוצרים אדוקים עד כדי כך שעצם הרעיון של קדינלים בגלימות משחקים כדורעף נראה לכם שערורייתי. מה שכן, יש להם בגדים יפים, והם מסתובבים באולמות מאוד מרשימים. יש ב"יש לנו אפיפיור" רגעים חמודים, ויש לו סצינת סיום מרשימה. אבל זה לא מספיק: הוא צמחוני מדי, קליל מדי, ומבזבז פוטנציאל אלוהי.
(פורסם בגירסה מקוצרת ב-Time Out תל אביב)
סרט עם המון פוטנציאל,
שמתבזבז.
הסרט התחיל דווקא די טוב אבל המשיך בצורה כה אידיוטית ומשעממת.
אני יוצא נגד היצוג של צמחונים בכתבה.
מעניין אותי, למישהו יש ידע בשביל להגיד אם אפיפיורים באמת מעוניינים להבחר לתפקיד?
השערה.
במידה לא מועטה האפיפיור הוא תפקיד פוליטי. או לפחות האפיפיור הינו פוליטיקאי, במובן שהוא מוכרח לנווט את האינטרסים שלו ושל שאר הקרדינלים כך שהוא זה שייבחר (במידה וזנחנו את התמימות התיאולוגית שגורסת שלמעשה ההשראה האלוהית מנחה את בחירתו של כל קרדינל וקדינל). זאת בנוסף שקרדינל בעצמו הינו תפקדי רם מעלה הייאה לשאיפות פוליטיות חזקות. כלומר אפשר להניח שהאפיפיור בסופו של דבר הינו פוליטיקאי בין פוליטיקאים וככזה כנראה מונחה על ידי רצון חזק מאוד להגיע לתפקיד הנכסף.
מה שיותר מעניין אותי:
האם אדם יכול לעשות את כל הדרך (הפוליטית, כאמור), ולהגיע לידי כך שהוא נבחר להיות אפיפיור, כשהוא עדיין מאמין בכל מה שהאפיפיורות אמורה לייצג. האם הוא באמת חושב שאחרי שהוא השפיע על האנשים הנכונים, גירד בגב לזה וסילק מדרכו את זה, הוא הפך לקדוש? הוא באמת חושב שאלוהים מדבר מגרונו? זה נשמע לי כמעט בלתי אפשרי. יותר הגיוני שאחרי שמישהו מצליח לעשות את כל הדרך, הוא חייב להיות ציני ומושחת במידה מסוימת, לפחות. מי שרוצה ויכול להיות אפיפיור, לא כשיר לתפקיד.
והיה יכול להיות נחמד אילו הסרט היה מתייחס לשאלה הזאת.
דווקא לא כל כך מופרך בעיני
לאנשים יש נטיה חזקה מאוד לא להבין דברים שהם מרוויחים מלא-להבין אותם. ולאנשים בכלל (ומנהיגים בפרט) קל מאוד להאמין שהם נבחרו על ידי אלוהים, ושהאינטרסים של הגופים שעליהם הם מופקדים (המדינה, הכנסיה, הקהילה) למעשה חופפים במידה יוצאת דופן לאינטרסים האישיים שלהם.
אני תומך במה שנאמר מעליי ואף אוסיף.
הרשו לי לחזור אל ספרו של ג'ורג' אורוול. כשהגיבור, ששמו לא זכור לי, נחקר בחדר 101 חוקרו שוטח את עיקרי המחשבה שעומדת מאחורי המפלגה. בין השאר הוא מציין שבעיתות עבר, המנהיג האבסולוטי (כגון מלך פאודלי או טיראן פשיסטי) תלה את שלטונו בתירוצים כגון זכות אלוהית או אידיאה מסויימת שגלומה בו או שהוא מייצגה. החוקר פוטר את אילו בתור תירוצים שאדם אומר כדי להסביר, לעצמו בעיקר, למה דווקא הוא בשלטון.
נקודתי היא שלמעשה איך הוא יכול שלא לחשוב ככה? כל כך הרבה אנשים שהוא עקף ונשארו מאחור, מספר הפעמים שהוא ודאי עמד בפני הפסד כזה או אחר. האם זו רק יד המקרה שדווקא הוא זה שזכה בכס מבין כולם? או שמא היד הייתה דווקא מכוונת, יד האלוהים? קל מאוד לעשות את המרחק הזה. על אחת כמה וכמה במקום שכולו מלא בחשיבה כזו בדיוק.
דווקא הרעיון הכללי של אפיפיור שנבחר בניגוד לרצונו כתוצאה של ניגוד אינטרסים נשמע מעניין.
"עם כח גדול באה אחריות גדולה (יוחנן י"א:16)"?
ברצינות?
טוב בדקתי ולא. אז או שפספסתי בדיחה, או לא יודע מה.
להיות בדיחה אני חושבת שזה להיות
(ל"ת)
ככתוב בספר הדוד בן
ויהי בימים ההם ועלם הארכניד הטיל מורא בפלשתים. באותות ובמופתים ובחושים עכבישיים…
lol
רק חסר שמישהו יכניס ספיידר-פיג לעניין וזה מושלם
לפטריק בייטמן דלעיל
אני מקווה שלא בדקת גם אם היה אפיפיור שנקרא ג'ורג' רינגו
Did you know I'm utterly insane?
אלמנטרי, ווטסון, שלא יהיה אפיפיור בשם כזה…
Or is it?
טוב, לא היה כזה. לא משנה.
למה דווקא אהבתי
טוב… תכל'ס, אין סיבות ל"למה אוהבים סרט". פשוט מתחברים אליו והוא נוגע בך. ואז, אם יש דברים שלא עובדים ומפריעים לאנשים אחרים, אתה פשוט מוצא את הדרך שלא יפריעו לך.
מודה, באתי בלי ציפיות לביקורת חריפה על הנצרות או על האפיפיור. גדלתי במדינה קתולית בהיותי יהודי, ואם יש משהו שלא חסר לי זה ביקורת על הנצרות. כל יום יוצא מישהו שם עם ביקורת חריפה על הנצרות, מפעול הבניינן ועד דיאגו מאראדונה, שביקר את האפיפיור והנצרות בצורה חריפה לא מעט פעמים.
לכן אני מאוד מעריך את מה שמורטי עשה. שנקט בדרך שבה עשו פזוליני ורוסליני, אבל בעיקר רוסליני. אם מישהו רוצה לראות סרט רגיש ונפלא, שינסה את "פרנצ'סקו, ליצן החצר של אלוהים" של רוסליני. לא סרט קל לצפייה. זה סרט ניאוריאליסטי על פרנסיסקוס הקדוש, שבעצם מתמקד בהרפתקאותיהם של התלמידים שלו. או, הוא יכול לראות את "ציפורי שיר, ציפורי טרף" של פזוליני, שגם עוסק בדמותו של פרנסיסקוס בדרך משועשעת והומוריסטית ותמימה.
הביקורת כלפי הנצרות בסרטים אלה נעשית כדרך אגב, הם מראים נצרות שמראה פשוט צורה אחרת לגשת לעולם, לקבל את הקיום. הם הראו נצרות צנועה, תמימה, אוהבת יותר. אז תכל'ס הם לא מבקרים את הנצרות, אלא עורכים דיון במהי המשמעות שלה, ואיך היא צריכה להיות. ואהבתי שמורטי עושה דבר דומה.
אם הסרט של מורטי היה שוטח ביקורת על הנצרות, רוב הסיכויים שהוא היה נתפס בעיני כסרט "חזק" או "חריף", אבל תכל'ס, פחות מעניין. מה כבר תגיד שלא נאמר קודם, ואיך תתחמק מסרט שיותר חשובות בו "האמירות" מאשר "הקולנוע". בסופו של דבר יכול להיות שהייתי מקבל סרט כזה, כמו שקיבלתי את הסרט של קלוני "משחקי שילטון" שראיתי אתמול והוא מעולה ועוסק בדיוק בהשחתה שעוברים פוליטיקאים כדי להגיע לטופ.
אני מאוד אוהב את "יש לנו אפיפיור" וחושב שההחלטות של מורטי להתחמק מהמובן מאליו מעולות. הוא לא כתב את התסריט בעקבות "נאום המלך", זה סתם להמעיט מערכו. אם כבר, ראוי להעריך אותו מאוד על זה שהוא הפנה את תשומת הלב שלנו למקום אחר ופחות צפוי. וכן, המבנה של הסרט הופך להיות רופף, אסוציאטיבי, אפיזודיאלי. אבל אני לא רואה שום בעיה עם זה.
הסרט אירוני ותמים בו זמנית. אירוני כי במציאות כל אפיפיור שנבחר לתפקיד אומר "לא מגיע לי" כי זה חלק מהצניעות שהוא צריך להפגין. ונני מורטי אומר, טוב נו, נניח שאני מאמין לו. כמו שאמרתם, זה תפקיד שצריך להגיע אליו בצורות שונות וזה מעלה חשדות. אז מורטי אומר "בואו ניקח את האידיאל הזה ונראה ממה הוא מורכב"
אנשים באיטליה גם מאוד התרגזו על הסרט בגלל הדבר הזה, וקשה להתעלם ממנו. מצד שני, מורטי לוקח מהכמרים ומהאפיפיור את הקדושה שלהם. הוא כן מראה את חבורת הקרדינלים שבצורה פוטנציאלית הם כולם יכולים להיות אפיפיור, כחבורה של ילדים. אנחנו רואים אותם לוקחים תרופות, משחקים כדורעף, ועוברים האנשה. וההאנשה הזאת סותרת את הציפייה מהם שיש בחוץ.
אני חוויתי את "יש לנו אפיפיור" כסרט "פרנסיסקני", בסגנון של רוסליני. בו הרגש הדתי קשור לאהבת החיים, העולם, האדם והאנשים שסביבך ברגעים הקטנים וזאת הקדושה האמיתית, ולא לאיזה משהו רם ורחוק ובלתי מושג. מורטי מדבר על משהו שגם כאתאיסט אפשר להתחבר אליו. בעצם הסרט הזה אומר המון על רוחניות ודת, אבל לא אומר את זה במילים, או בדרמה. לא מנסח את זה באמירות מפורשות, אלא באמצעות מבנה, אווירה וטון. הסרט מוותר על התלהמות וחריפות,אבל הרגשתי שבמקומן הוא מציע לנו שיר אהבה לחיים שהוא מקסים יפהפה ואנושי.
אפשר טיפה פירוט?
זאת אומרת, קודם כל, ההודעה שלך יפה ומשכנעת – עשית לי חשק לראות את הסרט. אבל להגיד שהדת קשורה לאהבת החיים והעולם, ולא למשהו רם ורחוק ובלתי מושג, זה להגיד "הדת היא בעצם הומניזם". וזה, לפחות במקרה של הקתוליות, פשוט לא נכון. אז תוכל לפרט מה, לדעתך, דתי בתפיסה שמורטי מציע?
מיסיונרי
חחח… שלא יראו בי מיסיונרי. אתה לא תראה אותי מנסה להגן על הנצרות ואני לא מרגיש כשיר להיכנס לדיון תיאולוגי. אבל אתה צודק. כתבתי בתגובה שאפילו אתאיסטים יכולים להתחבר לרעיון הזה של התמימות ואהבת האדם והגישה הילדית לבריאה, אותה מציע מורטי בסרט ושאתה הגדרת בצורה יפה כ"הומניסטית". אני כן חייב להגיד שבהרבה מובנים הנצרות הייתה אמורה להיות דת הומניסטית מאוד. במציאות היא כמובן משהו אחר, אבל במהות שלה היא אמורה להיות דת של אהבה וקבלת האחר והעולם. לשים את הלחי השנייה, לעזור לעניים, וכו'…
בכל מקרה, קישרתי את התפיסה "הדתית" של מורטי לזרם הפרנסיסקני בנצרות ST FRANCIS. וכמו כן לסרטו של רוסליני על פרנצ'סקו/פרסיסקוס/פרנסיס מ-1950. כתבתי "דתית" בין מירכאות כפולות כי זאת באמת תפיסה פילוסופית שיכולה להיות גם תיאולוגית. כלומר, הומניזם לא בהכרח חייב לסתור דתיות. לפחות לא ברמה האידיאלית. נראה לי שברמה המעשית, זה רוב הזמן סותר (רוב הזמן).פרציסקוס הטיף לעוני, דלות, עליזות ותמימות. הוא התנגד לכוח הפוליטי ולעושר שצברה הכנסייה והאפיפיור, ואמנם לא יצא נגדם אלא הכיר בהיררכייה של הכנסייה אבל כאילו התקיים ביקום משלו והטיף נגד צבירת רכוש וכו'. אז אולי הסרט של מורטי לא נוגע בנקודה הזאת של צבירת כוח ועושר,ואף לא מבקר אותה בחריפות. אולי הוא אף מנסה לקבל את המצב, אבל כן מראה את האבסורד שבכל העניין ומסתכל על הכול במבט אירוני ואולי בעקיפין כן שם איזשהו סימן שאלה בנושא.
אז זהו, אמנם אין בסרט ביקורת חריפה על הנצרות כפי שהיא מתקיימת במציאות. אבל כן יש, לדעתי, תיאור של אלטרנטיבה לנצרות הקיימת, מן ניסיון לחקור אספקט מסוים של הנצרות בצד האידיאלי שלה – שבו זמנית מקבל טון אירוני, כמובן. כי יש פער בין מה שקורה בסרט שהוא מאוד אבסורדי ותמים לבין המציאות.
תודה
אני בהחלט צריך לראות את הסרט – כי לשים את הגישה הפרנציסקנית באמצע תהליך בחירת האפיפיור נראה לי מעניין במיוחד (גם אם לאו דווקא מורכב).
אגב, לא הייתי מגדיר את הנצרות (גם לא זו של ישוע; אולי זו של פרנציסקוס) כדת שמקבלת את העולם, בהכרח, אבל זה כבר דיון למקום אחר.
וזה רק היבט מאוד מסוים...
היבט מאוד מסוים של הפרנציסקניים – בעיקר זה שרוסליני מדגיש בסרטו על פרנצ'סקו. מורטי בכלל לא מתייחס לעניין העוני וכו' כמובן.
אני חושש שהעניין הפרנציסקני תפס יותר מקום כאן ממה שהתכוונתי – עבורי זה היה רק הדהוד או אסוציאציה. מפתח לכניסה לרגישות של הסרט. אבל כל דרך אחרת לחיבור אליו היא טובה. אז אל תצפה לסרט "פרנציסקני" במובן הכולל או משהו כזה…
ושוב, איני בקיא בתיאולוגיה נוצרית בכלל בכלל.
נשמע שלמרות הכל זה יכול להיות סרט טוב