דבר אליה

במקור: Hable con ella
תסריט ובימוי: פדרו אלמדובר
שחקנים: חוויאר קמארה, דאריו
גרנדינטי, רוזאריו פלורס, לאונור

ווטלינג, פז וגה

בעדינות, בזהירות רבה, כמו בליטוף, מעביר בניגנו את הספוג על גופה היפה של אלישיה. במסגרת תפקידו כאח מקצועי (כזה שעובד בבית חולים, בניגוד, למשל, לג'ואל כהן) הוא דואג לרחוץ בקפידה את האישה שלא חזרה להכרתה מזה ארבע שנים…

בעדינות, בזהירות רבה, כמו בליטוף, מושך אותנו פדרו אלמודובר להתמסר לו. בהתחלה הוא מהפנט אותנו בקטע מחול מודרני של פינה באוש, בו נחבטות שתי נשים בעיניים עצומות בתוך חדר מלא שולחנות וכיסאות, שגבר מבוגר מזיז אותם כל הזמן, שלא יחסמו חלילה את דרכן של הנשים הנעות בכל כיוון. דואג להן, כמו שבניגנו דואג לאלישיה. ואז, כשהקטע המוזר מסתיים, אנחנו מחליקים אל תוך הסיפור:

מעשה במרקו, עיתונאי בעל מבט עצוב, המחליט לראיין את לידיה, לוחמת השוורים המפורסמת ביותר בספרד. התקשורת כמובן רודפת אחריה, יורדת לחייה הפרטיים ומנסה בכל דרך לחטט ב"איך זה להיות לוחמת שוורים בעולם של גברים", אבל מרקו נחוש בדעתו להגיע אל האלילה. ואכן, השניים נפגשים, מפלרטטים, מתאהבים, יוצאים למסע הופעות בספרד ולפני שאפשר להגיד 'טוריאדור' כבר חוטפת לידיה מכה נוראית משור זועם, מאבדת את הכרתה, והופכת לצמח.

מי שמכיר את אלמודובר יודע שמהלך העניינים הזה, שיכול לפרנס בבטחה סרט הוליוודי וחצי, הוא רק ההתחלה של ההתחלה (מצד שני, מי שמכיר את אלמודובר בטח כבר הלך לסרט בלי ההמלצה שלי). בבית החולים נפגש מרקו, היושב ליד מיטתה של לידיה, עם בניגנו ואלישיה. בין שני ה"זוגות" האלו, המורכבים מאישה חסרת-הכרה וגבר המטפל בה, נוצר קשר מורכב ההולך ומתפתח לכל אורך הסרט. אולם למרות תפניות העלילה המהירות בפתיחה, ולמרות שמדי פעם נחשפות לצופים הפתעות שאף טלנובלה לא הייתה מתביישת בהן, הסרט לא מרגיש כמו מרוץ חסר נשימה בתוך מפעל מכוניות (נניח) אלא כליטוף נינוח, איטי ומתמשך.

זו, אגב, כבר הפתעה גם לאוהדיו הותיקים של הבמאי: אלמודובר ידוע באהדתו לז'אנר המלודרמה, המערב דמויות רבות, רגשות העולים על גדותיהם, סצינות מוגזמות וסטיות מיניות למכביר. בסרטיו המוקדמים קשה היה לעבור חצי שעה בלי איזו התייפחות קורעת לב, סצינת סקס הזויה או קרב צעקות בין הדמויות, והצבעוניות הזו, לטוב ולרע, הפכה כמעט לסימן ההיכר שלו. ב'הכל אודות אימא', סרטו הקודם, החלה המלודרמה להתמתן מעט, והפעם נראה שהתהליך נמשך: הרגשות החזקים מפעפעים מתחת לפני השטח, הזהויות המיניות יוצאות הדופן מופיעות באופן מרומז בלבד, ובכל שולטת תחושה של שקט המונח על פני סערה. וזה טוב. זה אפילו מצוין. כי בסרט הזה, אלמודובר מצליח להגיד את כל מה שהוא רוצה על הצדדים המציקים והחבויים של המושג 'אהבה' בלי לצעוק לנו את זה בפנים.

אהבה? כן, אהבה. בניגנו אוהב את אלישיה: הוא מדבר אליה ובטוח שהיא שומעת אותו ומבינה כל מילה. מרקו חושב שבניגנו קצת מטורלל, וגם אנחנו לא כל-כך בטוחים בשפיותו, אבל זה לא משנה את העובדה שאהבה יש כאן, והרבה. וכשבניגנו מספר לאלישיה את עלילת הסרט "סיפורו של המאהב המתכווץ", מכניס אותנו אלמודובר אל תוך הסרט הקצר, האילם, והשחור-לבן, ומפגין במדיום הזה אותה מקוריות ורגישות ששולטות בסיפור החיצוני.

וכאן המקום להגיד, אם עוד לא הבהרתי קודם, שמדובר בסרט מצוין, אולי הטוב ביותר של השנה. מי שמחפש סרט שיתפוס אותו בכתפיים ויטלטל אותו, יכול להפסיק לחפש. עם זאת, בניגוד לסרטים כמו 'מועדון קרב' שכבר מההתחלה תוקפים אותך ברעיונות מעניינים, 'דבר אליה' מעדיף למשוך את קורבנותיו בעדינות, ואז להנחית להם נבוט על הראש.

קשה להחליט מה בדיוק הוא האלמנט המהפנט את הצופים – האם אלו הרגעים בהם דקה וחצי של סרט יוצרות עלילת משנה שלמה ומרתקת? האם זהו העיצוב המוקפד עד לפרטים הקטנים ביותר, כולל יצירת חוף ים שנראה כאילו הוא במרוקו כדי שיופיעו בסרט פחות משלושים שניות? ואולי זה הרבה יותר פשוט: אלמודובר מצליח, בלי מניפולציות רגשיות מיותרות, לגרום לנו להזדהות עם בניגנו ועם מרקו, ולהרגיש את האהבה שלהם לנשים השרויות בקומה. הישג קטן, אבל כביר.

וכל זה בלי להזכיר את השחקנים, רובם אלמונים עבורנו, שדואגים ליצור את ההזדהות החשובה כל-כך: חאבייר קאמארה (בניגנו) עובר בין 'מקסים', 'נוגע ללב', 'מוזר' ו'מבהיל' במיומנות שמפחידה כמעט כמו הדמות שלו בסרט. ראויה לציון גם ג'רלדין צ'פלין (בתו של) המשחקת את המורה לריקוד של אלישיה ומקשרת היטב את העלילה לקטעי הריקוד המרשימים הפותחים ומסיימים את הסרט.

אולי הספקתם כבר לקרוא ביקורות מיופיפות ומעייפות על הסרט (ואם לא, עשיתם בשכל: נסו להימנע מכך גם להבא). אין מה לעשות, הסרט הוא גן עדן למבקרים מפרשנים ומתחכמים. אכן, אפשר להוציא מ'דבר אליה' מספיק פרשנות סמלית כדי לפרנס שני סמסטרים שלמים בקורס 'נצרות וקולנוע'. אפשר גם להדביק אליו פירושים פסיכואנליטיים במידה שהייתה מביאה את פרויד לאורגזמה הראשונה שלו מזה שנים. אפשר, אבל לא רצוי. עדיף לתת לסרט פשוט לדבר אלינו, כמו שבניגנו מדבר אל אלישיה הנתונה בתרדמת: בשקט, ברכות, בביטחון מוחלט שהקול אכן מגיע אליה. וכך גם קולו של אלמודובר, המדבר אלינו, הצופים, ומעניק לכל מי שירצה לשמוע חוויה מרגשת ומטלטלת (וכמה שאלות קשות על אהבה, אמונה, וכל השאר).