פסטיבל חיפה 2018: המלצות

מה לראות בפסטיבל חיפה ומה לא, בהנחה שבכלל נשארו כרטיסים בכלל בשלב הזה.

חיפה הזה מגיע באיחור מסיבי, ואם חיכיתם בשבילו בשביל לקנות כרטיסים, יש מצב שתצטרכו להתפשר על השורות הראשונות, אם בכלל, לחלק מהסרטים שנדבר עליהם כאן (למרות שלרובם, לפי מה שאני ראיתי מהאתר – יש די והותר כרטיסים).
כפיצוי, השנה אנחנו יכולים לתת את דעתנו המנומקת על חלק מהסרטים כדי לדעת האם כדאי לכם ללכת או לא. אולי זה לא לחלוטין פיצוי, אבל בכל מקרה, אנחנו מבטיחים ששנה הבאה ננסה להקדים ולא להתמהמה עד ליומיים לפני הפסטיבל.
ההתמהמהות היא בחלקה בגלל שהשנה, הפוסט יראה קצת אחרת – במקום המלצה על 4-5 סרטים שלא ראינו, אנחנו נתחיל בביקורות מקוצרות על סרטים שאנחנו יכולים להגיד עליהם מילה לכאן או לכאן, ונסיים בשתי פסקאות קצרות בנוגע לסרטים מצופים שלא ראינו, אבל נשמעים מסקרנים. כמו כן, אפשרי שנוסיף ביומיים הקרובים עוד המלצות, אם נספיק לראות עוד משהו מהסקרינרים ששלחו לנו. אז יאללה –

סרטים שראינו:

הכנסיה החדשה

Webp.net-resizeimage

פול שרדר נכנס לדברי הימים של הקולנוע כשכתב תסריט מטלטל על גבר אבוד, חייל לשעבר, ששפיותו חומקת ממנו והעוגן היחיד שלו למציאות היא אישה צעירה הזקוקה לעזרתו. קצת יותר מארבעים שנה אחרי "נהג מונית", הוא כתב וביים עוד אחד כזה בדיוק. הפעם הגבר הוא כומר (אית'ן הוק) שמנסה להתאושש מכאבי העבר בכנסייה קטנה ועתיקה. בשעות היום הוא חי חיים קטנים, פשוטים, אך עם רדת החשכה כל השדים יוצאים לשחק. כשאחת מהמאמינות בכנסייה (אמנדה סייפריד) מבקשת מהכומר שיסייע לבן זוגה להתמודד עם הריונה הבלתי מתוכנן, הכומר מגלה שאין לו תשובה ראויה לאף אחת מהשאלות שהגבר, אקטיביסט איכות הסביבה שלא מהסס לנקוט באמצעים אלימים, מפנה לו או לאלוהים.

הסרט הזה הוא כמו אלבום של מארק לאנגן – מלנכולי אם לא טרגי, אמריקאי מאוד, גברי בדרך עדינה ושבירה (אבל עם גימור חיצוני מחוספס), מדיף ריח של וויסקי, דם וזיעה. וכמו אלבום של מארק לאנגן, השם שלו לא יגיד כלום לרוב האנשים. זו יצירת שוליים במהותה, כזו שתפצל את המעט שייחשפו אליה בין מחנה אוהדים נלהב ומחנה שונאים נלהב לא פחות. התסריט שלו מעולה, הבימוי מהפנט, השחקנים מספקים את הופעות חייהם (זה + "ג'ולייט" גרמו לי לקראש על אית'ן הוק כאילו השנה היא 1994) והצילום עוצר לנשימה לרגעים, אבל ראו הוזהרתם – זה סרט פיל-באד ברמות כל כך קיצוניות שכדאי לכם להמליץ עליו לאנשים שאתם שונאים. לא, באמת, אם אין לכם כוונה לצפות באיחור ב"אהבה" של הנקה השנה, זה יהיה הסרט הכי מדכא שתראו ב-2018. (נעמה)

חיות אמריקאיות

Webp.net-resizeimage

סרטו הקודם של ברט לייטון, "המתחזה", הוא אחד מהסרטים שאחראיים לעליית קרנם של סרטי הדוקומנטריים עם הציבור הרחב. מדובר בסרט תיעודי שמבויים בכל האנרגיה והתחכום של מותחן, ועם טוויסטים שאם לא היו חלק מסיפור אמיתי, הם היו נשמעים לא אמינים. זה רף גבוה שצריך לעמוד בו, ולכן לייטון מחליט לא לעשות זאת, אלא להביא לקולנוע משהו שונה בכלל.

"חיות אמריקאיות" הוא סרט פשע שמבוסס על סיפור אמיתי, בכיכובם של אוון פיטרס (שמגלם את קוויקסילבר בסרטי אקס-מן, וידוע גם בשמו "הדבר היחיד שטוב בסרטי אקס מן מאז 2014") הנהדר, שנותן פה הופעה מצוינת ובארי קוגן ("דנקרק", "להרוג אייל קדוש") על שני נערים שמתחילים לתכנן שוד של ספרים נדירים בשביל לנסות לצאת מהשגרה השוחקת שבה הם נמצאים. במקביל, "חיות אמריקאיות" הוא סרט דוקומנטרי על אותו המקרה. איך זה עובד? נפלא. השחקנים משחקים בסרט את הדמויות, ואז הסרט עובר לאנשים האמיתים שמצליחים לתת זווית נוספת על הסיפור שסרט עלילתי לבדו פשוט לא היה יכול לתת. ואז, בנוסף למשחק הזה בין הדוקו לעלילתי, הסרט מוסיף שכבה נוספת של אינספור מחוות לסרטי השוד הגדולים מכל הזמנים שמתאימה לא רק כהומאז', אלא כי הדמויות עצמם לוקחות את רוב ההשראה שלהם מעולם הקולנוע, אז רק הגיוני שהוא ישתקף בסיפור שלהם. והערבוב הזה יוצא, כמו שאמרתי – נפלא.

הסרט מצליח לפנות לשני הקהלים – אלה שמה שתיארתי למעלה נשמע  להם כמו ניסוי קולנועי מעצבן, ישמחו לשמוע שבחלקו השני הסרט מתיישר ומספר את הסיפור המעניין שלו בצורה די סטנדרטית (יחסית לחלקו הראשון, בכל מקרה), ואלו שמחפשים קולנוע שמצליח לחדש חייבים לעצמם לראות את השעה הראשונה. כך שלא משנה אם אתם רוצים לראות סרט פשע מגניב, מותח ונהדר או אם אתם רוצים לראות סרט שמשחק עם כללי הקולנוע – רוצו לראות את "חיות אמריקאיות". (יהונתן)

הורגת הענקים

Webp.net-resizeimage (1)

אם חשבתם שרק למבוגרים מגיע סרט מדכא רצח – בואו להכיר את "הורגת הענקים". אל תתנו לעובדה שמדובר בעיבוד לקומיקס או לדמות הנערה עם קשת אוזניים של ארנב להטעות אתכם. למרות השיבוץ שלו בתוכנית סרטים לכל המשפחה, עם המלצה לגילאי 12 ומעלה, הסרט הזה עלול להפחיד ילדים, לשבור לבבות של מבוגרים ולהפך.

"הורגת הענקים", ברוחן של סדרות כמו "סיילור מון" או "סאקורה לוכדת הקלפים", מספר על נערה קסומה עם משימה סודית – ברברה (מדיסון וולף) מגנה על העיר מענקים מרושעים. אפילו יש לה כלי נשק סודי המוסתר בפאוץ' ורוד קטן. חוץ מהנערה בתפקיד הראשי תמצאו כאן גם את זואי סלדנה (לשם שינוי בצבע העור האמיתי שלה) ואת אימוג'ן פוטס בהופעה לא-מעצבנת באופן חריג. הבעיה של ברברה היא שאף אחד לא מאמין לה שהעיר בכלל בסכנה, או שענקים קיימים. למעשה, כולם חושדים שהיא בורחת לעולם דמיוני ומסוכן כדי להימלט מהדבר שמפחיד אותה באמת. ילדים בוגרים ואמיצים ומבוגרים רגישים כנראה ייהנו מהאגדה האפלה הזו (אזהרה: הסרט מכיל ג'וקים, גופות מרקיבות של חיות וסיפורי ילדות עצובים). (נעמה)

אישה במלחמה

Webp.net-resizeimage (5)

אני לא רוצה להמליץ יותר מדי על "אישה במלחמה", כי אני לא רוצה לבאס את האנשים שיקראו את ההמלצה, ילכו לקנות כרטיסים ואז יגלו שאין, אבל הולי שיט, מדובר בסרט מדהים. כמו "חיות אמריקאיות" גם הוא משחק קצת עם הציפיות מסרט קולנוע, אבל בניגוד אליו הוא לא מנסה כל כך להגיד משהו על קולנוע, אלא פשוט לתת אווירה פיוטית היתולית לכל הסיפור שמסופר בו. וכמו "הכנסיה החדשה", גם הוא בוחן את מקומו של האדם ועתידו כאשר עתיד כדור הארץ והסביבה בסכנה, אבל הוא עושה את זה בצורה שפחות הורסת לך את כל היום.

הסיפור: אישה אחת יוצאת למלחמה כנגד החברות שהורסות את כדור הארץ. היא עושה זאת על ידי שורת מעשי טרור כנגד חוטי חשמל, במטרה להבריח משקיעים זרים מאדמת איסלנד. את מעשי הטרור היא מבצעת עם חץ וקשת, כאשר ברקע של הסרט מנגנת להקה (מתופף, פסנתרן ואחד עם טובה) את המנגינה של הסרט. ואז מדי פעם הלהקה עוצרת וסתם בוהה במצלמה. זה נהדר. בשילוב בין הסיפור המינימאליסטי, לנושאים האוניברסליים שהסרט מדבר עליהם, למשחק הנהדר של השחקנית הראשית, לאותה אווירה שמזכירה במעט את סרטיו של קוסטריצה, "אישה במלחמה" הוא סרט שחובה לראות בפסטיבל אם אתם מגיעים אליו. כלומר, אם עדיין היו לו כרטיסים. (יהונתן)

וולקנו

Webp.net-resizeimage (2)

"וולקנו" הוא סרט תוצרת אוקראינה וכנראה ההמלצה שהכי קרובה ל"סרט פסטיבלים" סטנדרטי בפוסט הזה. גבר צעיר עם משרה מכובדת כמתורגמן מתנתק בטעות מהקולגות שלו ונתקע באיזה חור באזור מוכה מלחמות ועוני. משפחה מוזרה אוספת אותה לביתה הצבעוני ומנסה לשכנע אותו להתחיל חיים חדשים, והאמת שאין לו הרבה ברירות – אין לו אמצעי זיהוי, טלפון או כסף, התחבורה הציבורית מהאזור לא ממש מתפקדת וגם לא כוחות המשטרה.

הסרט, הסימפטי-בסך-הכל, בילבל אותי לאורך 106 דקותיו וגם עכשיו לא לגמרי ברור לי אם ראיתי דרמה אנושית מרגשת סטייל "ביקור התזמורת", קומדיה מטורללת, סרט ביקורתי על הממשלה הרוסית, דיוקן אוהב של אזורי ספר אוקראיניים, קריקטורה של המעמד הנמוך או הכל ביחד. מוזמנים להחליט בעצמכם ולעדכן אותי. (נעמה)

מנדי + תורשתי

maxresdefault (1)

דעתי על "מנדי" ו"תורשתי" פחות חשובה, ואולי עוד תבוא בהמשך, אבל אני כן רוצה לנצל את הבמה כדי לתאם ציפיות לקהל שבא לראות את "ניקולס קייג' עם מסור חשמלי!!!" ("מנדי") ו"סרט האימה המטורף של השנה!!" ("תורשתי"). בעוד שזה טכנית נכון, זה בעיקר טכנית נכון.

כי נראה שיותר ויותר מסרטי ה"טירוף בחצות" שוקעים בעולם הארט-האוס ומרשים לעצמם להיות איטיים. אולי אפילו איטיים מדי.ב"מנדי", למשל, לוקח בערך שעה עד שניקולס קייג' מקבל זמן מסך שמצדיק את היותו הכוכב הראשי, שלא לדבר על מסור חשמלי, וגם "תורשתי" מתעצל להגיע אל הטירוף שלו. זה לא אומר שהטירוף לא מגיע, או שהטירוף לא טוב – אבל אל תבואו בציפייה למשהו מטורף וחסר רסן מהשנייה הראשונה. שני הסרטים לוקחים את הזמן בשביל להכניס לאווירה מסוימת שהיא יותר הזויה ופסיכדלית (מנדי) או קודרת ופרנואידית (תורשתי) מאשר "מטורפת בחצות".
קחו בחשבון. (יהונתן)

הגננת

Webp.net-resizeimage (3)

אחד הסרטים הישראלים האהובים עליי בעשור האחרון נמצא בתוכנייה משני טעמים: כחלק מתוכנית המחווה לעורכת ערה לפיד שנפטרה השנה (ומה הגיוני יותר מלשלב בתוכנית כזו סרט שהיא ערכה ובנה, נדב לפיד, ביים) וגם כהשלמה לגרסה האמריקאית החדשה לסרט. אבל עם כל הכבוד למגי ג'ילנהול או לגאל גרסיה ברנאל שמשתתפים בחידוש, אין תחליף שישתווה לשרית לארי ולדברים שהיא והילד אבי שניידרמן עושים בגרסת המקור.

סיפור המעשה – גננת שבשעות הפנאי כותבת שירה בינונית מגלה עילוי אמיתי בדמות אחד מילדי הגן שלה. היא נחושה לטפח את כישרונו משל היה מוצארט של ישראל המודרנית, אבל הסביבה לא מקבלת את הרעיון ברוח טובה. הילד, שמפתח איתה קשר מטריד של תלות, פחד ואהבה, לא מבין עד הסוף מה קורה סביבו – לא את השירים שהוא מדקלם, לא את התגובות שהוא מעורר ולא מה הוא עצמו רוצה לעשות לגבי זה. בין לבין יש כאן רצף של רגעים טעונים רגשית, מסעירים, מרסקים ומכעיסים. אם לא תסבלו מכל רגע, אתם כנראה תתאהבו. (נעמה)

מחווה לאנייס ורדה

Webp.net-resizeimage (4)

הבמאית הצרפתייה בת ה-90 היא אגדה חיה, ואם לסמוך על הדוקו החדש יחסית "אנשים ומקומות" – אחת מהטיפוסים הכי מתוקים בעולם. המחווה תכלול 9 סרטים ארוכים, עלילתיים ותיעודיים, ועוד 3 קצרים. אם לא נחשפתם לקולנוע שלה בעבר כדאי לכם מאוד להשלים, ואם כבר ראיתם – זו הזדמנות נדירה לשידור חוזר על מסך גדול. המוכר שבסרטי המחווה הוא "קליאו מחמש עד שבע", מהסרטים החשובים בתולדות הקולנוע הצרפתי וכזה שאף קורס תולדות איננו שלם בלעדיו. חוץ מכל התארים החשובים האלה, מדובר בפיסת סיקסטיז מתוקה וכיפית שתמשוך פאשניסטות וסינפיליות כאחת.

עוד בתוכנית: "האושר" מ-1965 המתמקד בסיפור אהבה בין גבר ואישה שאיננה אשתו; "עוברת אורח", שמטשטש את גבולות הדוקומנטרי והעלילתי דרך סיפורה של אישה מסתורית; "דאגרוטיפים", דוקומנטרי אוהב על הרחוב בו מתגוררת הבמאית ושכניה הוותיקים והאוטוביוגרפיה שיצרה לפני עשר שנים, "החופים של אנייס". (נעמה)

ועוד כמה סרטים קלאסיים שמוקרנים בחיפה

Webp.net-resizeimage (2)

"אחד משלנו" ו"עד סוף הלילה" מייצגים נספח לא מוכר של הקולנוע הישראלי: סרטים משנות השמונים. האחד, סרט צבא שהצפייה האולטמטיבית בו היא על מדים, השני, דרמה על אדם שאביו לפתע מודיע לו שאימו גירשה אותו מביתם, כאשר במקביל גם נישואיו עולים על שרטון. לשני הסרטים יש בעיות, אבל אם תיכננתם להשלים קלאסיקות ישראליות – אז כבר עדיף על המסך הגדול. את דעתי על "אישה בצל הפחד" (שהוא שמו הישראלי המסורבל של "סוספיריה" המקורי) כבר רמזתי בכתבה על הטריילר לרימייק, אבל כדאי לציין שהיא דעת מיעוט – סרטו של דריו ארגנטו (שמוקרן ביחד עם "אדום עמוק" בפסטיבל כחלק ממחווה לבמאי) אהוב בין חובבי קולנוע האימה, בעיקר בשל השימוש שלו בצבעים עזים. עוד סרט שקצת פחות מוכר מהסרטים האחרים, אבל דווקא לדעתי הטוב מבין הקלאסיקות המוקרנות בפסטיבל (אולי פרט ל"קליאו" של אניס ורדה) הוא "קפה בגדד" שמוקרן ב"קולנוע קולינרי" מה שאומר שלאחר הסרט תהיה שיחה עם שפית ואז סדרת טעימות, שזה נשמע נחמד. אה כן, ויש גם הקרנה של "מקודשת" ש..אה.. צריך התייחסות מיוחדת בתגובות, בגלל גילוי נאות קטן-גדול. (יהונתן)

סרטים שלא ראינו ונראים מעניין:

Webp.net-resizeimage (1)

תעלומה בסילבר לייק, סרטו החדש של במאי "משהו עוקב אחרי", הוא מעין גרסה היפסטרית לסרטי פילם נואר, על פי הטריילר בכיכובו של אנדרו גרפילד. ללא עקבות, בכיכובו של בן פוסטר הוא סרטה החדש של דברה גרניק, הבמאית של "קר עד העצם" שהיה אחד מההפתעות הגדולות של 2010, וגילה לעולם את ג'ניפר לורנס. ואם אנחנו עדיין בקטגורית "סרטים לראות כי הסרט הקודם היה טוב מאוד" אז גם לבמאי של "אידה" יש סרט חדש בפסטיבל – אהבה בימים קרים. וגם הוא בשחור-לבן, כי למה לא. אה, וכמובן – גם דמיאן שאזל, האיש והג'אז, שלח לפסטיבל את סרטו החדש האדם הראשון, שעתיד לצאת לקולנוע זמן קצר לאחר מכן.

Webp.net-resizeimage

השנה נראה שלפסטיבל חיפה יש הרבה מה להציע למתעניינים בקולנוע ישראלי: שניים מהסרטים המשתתפים בתחרות שלו מגיעים עם פרסי אופיר טריים (עץ תאנה, פרא אציל), סרט הפתיחה הוא סרטו החדש של אחד מהבמאים המוכרים והאהובים בארץ – אבי נשר (סיפור אחר), אליהם מצטרף סרט שהצליח לעורר באזז בפסטיבל ונציה (תל אביב על האש) וזה רק בגזרת הסרטים הישראלים שמתרחשים בארץ. כי אם מרחיבים את היריעה, הפסטיבל הביא גם את הרימייק האמריקאי ל"הגננת" בכיכובה של מגי ג'ילנהול, וגם את סרטה האמריקאי הראשון של הגר בן אשר ("הנותנת", "הפורצת") שזכה לביקורות טובות בפסטיבלים – "נשים מתות מהלכות".

אז בין אם אתם הולכים לפסטיבל חיפה או דווקא פסטיבל אייקון – שיהיה לכולנו סוכות שמח. כמו שרמזתי קודם, אנחנו את סוכות (וקצת אחריו) נבלה עם סרטיו של ספילברג כאושפיזין (עוד פרטים בקרוב).

למי שרוצה עוד מידע על הסרטים והאירועים של פסטיבל חיפה – כאן באתר.