חניבעל

במקור: Hannibal
במאי: רידלי סקוט
תסריט: סטיבן זאליאן,
דייויד מאמט

מבוסס על ספרו של תומס האריס
שחקנים: אנתוני הופקינס,
ג'וליאן מור, גארי אולדמן,

ריי ליוטה, גיאנקרלו ג'יאניני

אין כמו רוצחים סדרתיים כנבלים קולנועיים. הם עושים ללא הנד אף עפעף מה שתמיד רצינו כולנו לעשות: לחיות מחוץ לחוק, ועדיין לפעול תחת אמונה או ידיעה עמוקה של משהו גדול, חשוב ומשמעותי. יש להם את הכוח, אבל משום מה הם עברו ל-Dark side of the Force, ואין סיפוק גדול יותר מליהנות ממפעליו של איש חזק, ואחר כך לראות אותו נענש על חטאיו. לפחד ממפלצות מהחלל החיצון זה לגיטימי, אבל מותנה בדמיון מפותח. לפחד מרוצחים סדרתיים זה כבר אלף-בית של היגיון בסיסי. לכו תדעו מתי תתאימו לסדרה של מישהו, שאמא שלו אהבה אותו יותר מדי.

הסיבה שלקולנוע יש חיבה עמוקה לרוצחים סדרתיים היא שהם מביאים איתם עסקת חבילה תסריטאית מושלמת: את דמות הנבל, את דמות הפרוטגוניסט (ובעברית: הגיבור הטוב) שב-99% מהמקרים יהיה איש חוק, את נקודות המפנה העלילתיות (הרציחות והגילויים), ואת הסוף ה"עמוק" (אה! בגלל זה הוא עשה את זה).

גם הסרט 'חניבעל' הבא עלינו לטובה, משתייך לז'אנר הרוצחים הסדרתיים. זה לא חדש לאף אחד שהוא המשכו של 'שתיקת הכבשים' שבא לעולם לפני כעשור. רק במזל נשאר שמו המקורי, ולא קראו לו כאן 'שתיקת הכבשים 2', 'שובו של הכבש' או 'הכבשים צורחות שנית'. לאחר צפייה בו אני תוהה אם לא היו צריכים לקרוא לו בעצם 'אוכל, שתיה – גבר, אישה', אבל אז מי היה בא לראות אותו. לא חבל?

בסרט הקודם, שנעשה לפני עשור, הגיבורה היתה קלאריס סטרלינג, צוערת FBI מרובעת, שרדפה אחרי באפלו ביל, הרוצח הסדרתי שאהב ללבוש נשים שמנות. ד"ר חניבעל לקטר היה רק דמות משנית מגניבה שגנבה את ההצגה, ועזר לקלאריס נמוכת הקומה לתפוס את מעצב האופנה השרוט קשות. ב'חניבעל' המצב הפוך, ולקטר הוא השלד, הלב והשרירים של הסרט. המרדף של קלאריס הלא-נשית במיוחד אחריו הוא רק המסגרת, ובמקביל צריך חניבעל להתמודד עם אויבים אחרים, יותר עצבניים (ובצדק) ממנה.

עלילת 'חניבעל' מסובכת לתמצות, כי המון התרחשויות קורות במקביל, אבל באופן כללי, חניבעל חופשי, ושוהה בפירנצה כפרופסור לאומנות/היסטוריה/ספרות. את זהותו האמיתית מגלה בלש מקומי חמדן, שבמקום להסגיר את לקטר לקלאריס סטרלינג הבוקית-מה, הוא בוחר להסגירו לאויבו המעוות והנכה של לקטר, שרוצה להמית אותו במוות מרושע ביותר, שייקח כמה שעות, ויגעיל את הצופים באופן מיוחד. כאן המקום לציין שהסרט כולל תמונות דוחות נורא של ביתורי אדם. בסרט הזה שופכים מעיים, חושפים מוחות של אנשים חיים, מאכילים חזירים בבני אדם, שופכים דם נגוע באיידס על תינוקות, ומדי פעם למישהו יש מזל והוא נהרג מירייה. אם אתם רגישי קיבה, חיסכו לכם 30 ש"ח.

את 'חניבעל' ביים רידלי סקוט הבלתי נלאה, שתרם לקולנוע את 'הנוסע השמיני' (המדהים) ו'בלייד ראנר' (האם יש עוד אנשים שחושבים שהתפאורה היא הצד החזק של הסרט?). שנות ה-90 היו שנות הפעילות המזעזעות ביותר שלו, אולי להוציא את 'תלמה ולואיז'. צופי 'ים של חברים', '1492', ו'ג'י איי ג'יין' סבלו לא פחות מקורבנותיו של ד"ר לקטר, וידוע לי ש'גלדיאטור' (2000) הינו שנוי במחלוקת. צריך לקבל את העובדה שיש אנשים מזוכיסטיים. אני שנאתי אותו, אבל לא באתי לריב. מי שאהב, שיבושם לו.

'חניבעל' מצליח להחזיר את רידלי סקוט (איזה שם טיפשי זה רידלי?) לקטגוריית הבמאים המעניינים. הוא שזר ב'חניבעל' המצאות והפתעות רבות, וביים את השחקנים, הצלם והעורכים באופן משובח ובכשרון רב. 'חניבעל' הוא סרט מעניין, מבדר, מותח, ובעל סטייל עסיסי ועקבי.

אנתוני הופקניס יכול לשחק את שייקספיר עד מחר. תפקיד חייו הוא ד"ר חניבעל לקטר, הקניבל המקובל עם המחסום על הפרצוף, הרוצח שהביא לשחקן את האוסקר. דמותו של חניבעל לקטר כבר הופיעה בסרט זניח משנת 1986 שנעשה על פי הרומן 'הדרקון האדום'. אז שיחק אותו בראיין קוקס (מי?) והעובדה שאף אחד לא מתייחס ללקטר ההוא, מראה על גדולתו של הופקינס.

אחת הסיבות שהסרט 'שתיקת הכבשים' היה מעולה היתה הופקינס, שכל סצינה שבה הופיע העבירה את הסרט שני הילוכים קדימה במתח, בחדשנות, בעומק המשחק ובעוצמה. זו הסיבה שהופקינס הוזמן לגלם את חניבעל פעם נוספת, כי לנעליים שלו אף אחד היה יכול להיכנס. אולי גארי אולדמן, אבל הוא כבר לוהק ב'חניבעל' כאויבו של לקטר: מייסון ורג'ר.

בניגוד להופקינס, ג'ודי פוסטר (שהביצוע שלה לסטרלינג חסרת חוש ההומור הביא גם לה את האוסקר) לא משתתפת בסרט. ג'וליאן מור היא קלאריס "כעבור 10 שנים", ולמרות שהיא שחקנית מצוינת, והדמות כתובה היטב, קלאריס 2001 מעניינת פחות מקודמתה. יש בה משהו גברי, קשיח, מריר, ו'חניבעל' מציג אותה כאישה לא חביבה, מבואסת ומבאסת, שאין לה מה להפסיד. סקוט יצר קלאריס חזקה מדי ורצינית, אולי כדי להצדיק את החרא שהוא מאכיל אותה לאורך כל הסרט. האם באישה הזו מאוהב חניבעל? למה בכלל?

הבעייתיות של יוצרי הסרט עם דמותה של קלאריס מודגמת בסוף הסרט, כשחניבעל (יחד עם המלבישה של הסרט) מלביש את קלאריס-מור בשמלת ערב חושפנית ליגה א'. השמלה הזו מעוררת גיחוך, בעיקר עם הצלקת הטרייה החשופה על כתפה. זה נראה לא נכון, כאילו חניבעל כלל לא מכיר את האישה שהוא אוהב.

אני אהבתי יותר את קלאריס הצוערת של פוסטר, שהיה בה משהו תמים, מפוחד, ולמרות כל חולשותיה האנושיות הצליחה להציל את המצב. אתם זוכרים את הסצינה שבה בפאלו ביל מחשיך את מרתף האימים שלו, וצופה במשקפי ראיית לילה בפוסטר העיוורת, מתנשפת מבועתת באפלה? חוץ מלונג ג'ון, מי לא רכן קדימה בדאגה כשהיד הירוקה נשלחה לכיוונה? זאת משום שקלאריס ההיא היתה נוגעת ללב. אם קלאריס של ג'וליאן מור היתה באותה סצינה, היא היתה שולפת בשלווה עוזי מקוצר ומרססת את האפלה לכל הכיוונים. פוסטר היתה קלאריס מושלמת. לא לחינם נקרא הסרט ההוא 'שתיקת הכבשים' שצרחתם היתה טראומת הילדות הבסיסית של קלאריס. היא היתה העניין, והיא היתה מעניינת.
קלאריס של ג'וליאן מור היא פחות אנושית, מופשטת, א-מינית כמו שרידלי סקוט אוהב את גיבורותיו. זיכרו את סיגורני וויבר-אלן ריפלי הגברית ב'נוסע השמיני'. זיכרו את דמי מור-ג'ורדן אוניל הסמי-לסבית ב'ג'י אי ג'יין'. קלאריס-מור היא אחותן הג'ינגית.

'חניבעל' היה במקור רומן של תומאס האריס, שהיה מאוהב בחשאי בקניבל המדופלם בשני הספרים 'הדרקון האדום' ו'שתיקת הכבשים', ויצא מהארון והכריז על משיכה ואהבה נצחית ליציר מעבד התמלילים שלו בספרו 'חניבעל'.
מי שקרא יסכים איתי שהספר אינו פאר היצירה, אבל מצליח לרתק. המניעים של הדמויות ברומן מפורטים, ושום נושא לא חופף. הסיפורים הקטנים מסובכים, והרשע מבוסס היטב. בסרט מעט מאוד מהדברים הללו נשארו, ובתכל'ס, הדמויות הקולנועיות עושות ואומרות את מה שהיה כתוב ברומן, רק שההסברים לפעולות שהיו ברומן נעלמו. האם אתם יודעים למה לקטר הוא קניבל? האם אתם יודעים למה הוא נמשך דווקא לקלאריס? האם אתם יודעים מה הביא למפגש הראשון בין חניעבל למייסון ורג'ר? מהן הכבשים הצורחות של חניבעל עצמו? התשובות היו בספר, אך לא תמצאו אותן בסרט.
לדעתי 'חניבעל' היה צריך להיות סדרת טלוויזיה, שם היה מצליח לרקוד על כל העוגות, ולאכול את החתונה שלמה.

ועדיין, 'חניבעל' הינו סרט מלהיב ביותר, ומהווה את אחת האטרקציות הבודדות שתמצאו היום בקולנוע. מומלץ.