תזיזו ת'רגליים

במקור: Happy Feet
במאי: ג'ורג' מילר
תסריט: ג'ורג' מילר, ג'ודי מוריס, ג'ון קולי, וורן קולמן
קולות: אלייז'ה ווד, רובין וויליאמס, בריטני מרפי, ניקול קידמן, יו ג'קמן

לאורך כל השנה שאו-טו-טו נגמרת לנו, לא יצא לי לראות סרטי אנימציה ממוחשבת מארה"ב. בכלל. נאדה. גורנישט. ועל פי הביקורות למרבית הסרטים האלה, לא הפסדתי הרבה. כל הגימיק של "דמויות תלת-מימדיות עם דאחקות על התנהגות אנושית" הצליח לצאת מהאף של כולם (מלבד, כמובן, כל אלה שהאף שלהם פחות רגיש. מדובר כנראה ברוב האוכלוסיה, אחרת קשה להסביר את נתוני הקופות). ואז הגיע 'תזיזו ת'רגליים', והמבקרים נפלו מהרגליים. הנה, הם אמרו, סוף-סוף קרחון מרענן בשממה הצחיחה של הסרטים מסוגו. נו, חשבתי, אם אני הולך לראות סרט אנימציה ממוחשבת השנה, כדאי שזה יהיה הסרט הזה.

מאז שראיתי את הסרט עבר כבר זמן מה, ואני עדיין מנסה להבין מה הפיל את המבקרים. שלא תבינו לא נכון: 'תזיזו ת'רגליים' הוא סרט לא רע, יש בו רגעים חביבים, אבל את הבשורה הגדולה של עולם התלת-מימד שכולם ראו בו, אני עדיין לא מצאתי.

העלילה בקצרה: באנטארקטיקה הקפואה מתאספת אוכלוסיית הפינגווינים לטקס החיזור השנתי שלה, שעיקרו שירה ממבחר הפלייליסט של גלגל"צ. מאחד החיזורים האלה נולד מאמבל, פינגווין קטן ומאושר, עם בעיה גדולה ומעיקה: הוא לא יכול לשיר. כמובן שהעניין הזה לבדו מספיק כדי להפוך אותו למצורע בסביבתו הקרובה, אבל כדי להחמיר את המצב, מתברר שמאמבל כן יכול לרקוד. או ליתר דיוק, הוא לא יכול להפסיק לרקוע ברגליו, במקצב סוחף. זקני העדה בקהילת הפינגווינים לא מוכנים לעבור בשקט על הכפירה הזאת. וכך יוצא לו מאמבל, בליווי להקת קוקואים טיפוסית שמתחברת אתו, למצוא את מקומו בעולם.

אני יכול לראות את עיקומי האף הצפויים למקרא התקציר הזה, שנשמע דומה מאוד למיליון הסרטים האחרים מסוגו. אבל ל'תזיזו ת'רגליים' יש איזה טוויסט או שניים על הנוסחה המוכרת. בעיקר, יש בו פינגווינים. כאלה שבאמת מתנהגים כמו פינגווינים. מישהו בצוות ההפקה עשה את שיעורי הבית שלו (צפה ב'משפחת הקיסרים', אולי?) בכל הנוגע להתנהגות פינגווינית בקוטב, ולמרות שאני די בספק אם באמת אפשר לשמוע את הפינגווינים שם שרים שירים של פרינס וקווין, את כל היתר – חיפושי מזון, חיפושי מגורים, חיפושי פנויים/פנויות – יוצרי הסרט הצליחו לשחזר על המסך בצורה מרשימה. ממש ערוץ אנימל פלאנט.

אבל אנימל פלאנט, מתברר, הוא בסיס לא-משהו לסרט שאמור להיות קומדיה. יש ב'תזיזו ת'רגליים' בדיוק שתי בדיחות הורסות מצחוק. יש עוד כמה מוצלחות. הרוב הן מאוד פרווה, ורבות מהן (במיוחד המוסיקליות) חוזרות על עצמן יותר מדי. הניסיון להמחשה אותנטית של החיים בטבע גם לא ממש מועיל לסרט במישור העלילתי: בערך שלושת-רבעי מהתסריט הוא רצף סתמי של "משהו קורה. עוד משהו קורה. ועוד משהו קורה. ואז מגיע טוויסט לא צפוי, ועוד משהו קורה." מה זה פה – ניאו-ריאליזם, גרסת האנימציה הממוחשבת?

גם בחלק החזותי, הסרט נופל לתוך הבור שהוא חופר לעצמו. ב'תזיזו ת'רגליים' יש בעיקר פינגווינים. פינגווינים הם לא חיה שמעניין מדי להסתכל עליה כשהיא מסתובבת בלהקה של כמה אלפים כמוה. הסרט אמנם מצליח לאפיין בצורה לא רעה את הגיבור והחברים הקרובים שלו, אבל לא תמיד זה מספיק. ראית פינגווין אחד, ראית את רובם. וזה נכון גם לגבי רוב הקרחונים שמקיפים אותם, שמעוצבים בצורה מוחשית להבהיל, אבל גם להסתכל עליהם זה לא העיסוק הכי ממריץ עבור העיניים. בכלל, יכול להיות שאני פשוט רגיל לצבעוניות של סרטי תלת-מימד אחרים, אבל השילוב של שחור-לבן-כחול-אפור ששולט ביד רמה על העיצוב של הסרט הזה נראה לי בעיקר מדכא.

יש עוד כמה בעיות עם הסרט, במיוחד כאלה שרצוי לחשוב פעמיים בגללן אם רוצים לקחת אליו את הילדים – במיוחד הסצנות בהם הגיבור ניצב בפני סכנת הפיכה לארוחת-ערב של מישהו, וסצינה מטרידה במיוחד, לקראת הסוף, שמזכירה את שמונה-עשרה הסופים של 'אינטליגנציה מלאכותית'. והמסמר האחרון – גם המסר בעייתי. ללמד את כולם לרקוד לפי הקצב זה חינוך לאינדיבידואליזם?

אז גרמתי ל'תזיזו ת'רגליים' להשמע כמו סרט רע? הוא לא. כאמור, עם כל ההסתייגויות, מדובר במשהו כמו שעתיים חביבות מינוס. אבל אם הסרט הזה אמור להיות התקווה הגדולה של האנימציה הממוחשבת השנה, כנראה שמצבה של האנימציה הנ"ל הוא באמת על-הפנים.