Hard Candy

במאי: דייויד סלייד
תסריט: בריאן נלסון
שחקנים: פטריק ווילסון, אלן פייג', סנדרה או

ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל, כווייה תחת כווייה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה.
- שמות כ"א כ"ג-כ"ד

גבר פוגש אישה. הוא בן 32, היא בת 14. ג'ף הוא צלם מבוקש, היילי היא תלמידה מצטיינת. הם מכירים דרך האינטרנט. היא מפלרטטת, הוא מתחנף. היא מזמינה את עצמה אליו הביתה, הוא לא מתנגד. היא רוצה שהוא יצלם אותה כמו דוגמנית, הוא נענה.

עכשיו ג'ף אמור לשים משהו במשקה של היילי, והיא אמורה להבין מאוחר מדי שפסעה הישר לתוך מלכודת. אבל היילי היא לא בת טיפש-עשרה ממוצעת. מי שמוצא את עצמו כפות וחסר אונים הוא ג'ף – הוא עומד למשפט. האשמה: פדופיליה. התובעת, השופטת והתליינית: היילי.

החל מנקודה זו מתפתח מאבק נפשי ופיזי בין הנערה והגבר. מהר מאוד הוא גולש לפסים אלימים מאוד, בואכה סדיסטיים. היילי, כפי שהיא מצהירה בריש גלי, מתכוון לגרום לג'ף לשלם על כל ילדה שבה פגע; ג'ף, מצידו, טוען שהיילי עושה טעות ענקית ושהוא לא מי שהיא טוענת שהוא.

'Hard Candy' ('סוכריה קשה') מתרחש ברובו בקונדו האובר מעוצב של ג'ף. הקירות שטופים בצבעים עזים – כחול וירוק ואדום. הריהוט מינימליסטי, והתריסים המוגפים למחצה מפיזים אור חם ונוגה. היילי מוודאת שביקור הנימוסין שלה יחפוף את החופשות השנתיות של השכנים, כך שאיש לא יפריע להשתובבויות שלה ושל ג'ף. יש להם את כל אחר הצהריים – אחר-צהריים קליפורני יבש ולוהט – לעצמם.

מיעוט השחקנים ואחדות המקום מאפשרים לדיוויד סלייד, במאי הסרט, לסחוט משני השחקנים שלו הופעות מרשימות. פטריק ווילסון, כג'ף, מצליח לשמור על אמביוולנטיות לאורך רוב הסרט. מצד אחד, הוא משדר נועם כל אמריקני; מצד שני, כבר בסצינה הראשונה בסרט הוא מפלרטט בבוטות עם ילדה בת 14. אף על פי שהוא מוצב בעמדת הקורבן חסר הישע, המשחק של ווילסון גופני ומחוספס. האמביוולנטיות הזו לא מאפשרת לשנוא את ג'ף לחלוטין, אבל גם לא מרשה להיות לגמרי לטובתו, וחלק מהמתח שנצבר במהלך הסרט נובע מהניסיון שלנו, כצופים, לברר את האמת לגביו.

עם זאת,עיקר משקל הסרט מונח על כתפיה הצנומות של אלן פייג'. פייג' (קיטי פרייד של 'אקס מן 3') מצוינת בתור ילדה בת 14 שמחקה בשלות מינית. היא מגלמת את דמות הנערה השנונה, שאינה מודעת למיניותה, בטבעיות מעוררת הערכה. אלא שעידן התמימות של היילי נמשך בערך עשרים דקות. מהר מאוד היא משילה את עור הכבש וחושפת שיניים חדות כתער. מודת הפסיכופט של פייג' טבעית הרבה פחות; ברגעים הרעים שלה, המשחק של פייג' מוגזם ושבלוני. ברגעים הטובים היא מצליחה לשלב בין פטפטנות ילדותית ורצחנות מקפיאת דם.

התסריט של בריאן נלסון אשם בתנודות הללו במשחקה של פייג'. מצד אחד, הטריק הבסיסי של 'הארד קנדי' – היפוך התפקידים בין הקורבן למקרבן – אפקטיבי להחריד: אף על פי שהפלירטוט בין היילי לג'ף נגמר מהר מאד, הוא נשאר איכשהו תלוי באוויר, ונספג באווירה הקשה מאד בין הגבר והילדה. בשום רגע אי אפשר לעשות הפרדה ברורה בין מין ואלימות: צריך רק לזכור שרוב הזמן ג'ף עקוד לכיסא בעוד היילי חגה סביבו, והיא עטויה בקוצר גופייתה ובבשר הרך ובזיעה מרוגשת. העירוב הזה כל כך נפיץ שהוא לבדו שומר על רמות האדרנלין של הסרט בשמיים. במובן הזה, 'הארד קנדי' הוא כמו פור-פליי ממש ממש טוב.

מצד שני, דמותה של היילי לא מצליחה להיות יותר מחיבור גס של שתי קלישאות: דמות המתבגרת הרגישה ודמות הרוצח הסדרתי הפורטיני. היילי סובלת ממעברים חדים מדי בין שני הפנים הללו של אישיותה, ובנוסף על כך, נאומי התוכחה שלה שטחיים ולא משכנעים יחסית לגאונה הקטנה שהיא. לזכותה של פייג' יאמר שלמרות הקוטביות החדה שמאפיינת את הדמות שלה, ואולי בגללן, היא הופכת את היילי לאחת מהילדות הכי מפחידות שנראו על מסכי הקולנוע זה זמן רב. היא רבת תושייה ומבריקה, ובעוד ילדות קריפיות אחרות מסתייעות בתורת הנסתר או בכישוף שחור, היילי חמושה במידה שווה של חוש צדק פמיניסטי וידע כירורגי.

ושוב, התסריט של נלסון תוקע מקלות בגלגליה של פייג'. הוא כותב את היילי כסוג של נבלת-על בלתי מנוצחת. יכולות התכנון והאלתור שלה גורמות לחניבעל לקטר להצטייר כחובבן. ג'ף הוא לא ממש יריב ראוי להיילי, וחוסר האיזון הזה מעקר את משחקי הכוח ביניהם. למזלו של נלסון, ולמזלנו, הבימוי המהוקצע של סלייד מכפר על התסריט הבעייתי.

סלייד החל את דרכו כבמאי קליפים, ועקבות ניסיונו ניכרים ב'הארד קנדי'. מדובר בסרט אסתטי להפליא, מצולם היטב ומעוצב בפדנטיות. זהו סרט אלים מאד, אבל רואים בו מעט מאד אלימות. נעשים בו דברים קשים, אבל הם נותרים מחוץ לפריים. במובן מסוים, סלייד מפלרטט עם הצופה, חושף טפח ומכסה טפחיים, מבטיח מראות נפלאים ונוראיים ותמיד כמעט מקיים, משום שהוא יודע שהצופים יתפתו לתחבולותיו עד שיראו סוף-סוף הכול. ההתגרות של סלייד אפקטיבית להפליא, והסרט מותח לכול אורכו, לפעמים באורח בלתי-נסבל. בשליש האמצעי, כשהקלישאות התסריטאיות פחות בולטות, ישבתי כרוך ומפותל סביב הכיסא שלי ובהיתי במסך בצימאון בלתי ניתן לרוויה. האופן שבו סלייד גורם לנו להתאוות למה שאסור בשום פנים ואופן להראותו גרם לי לשאול את עצמי לאיזה מין סוטה סלייד הפך אותי.

'הארד קנדי' סובל ממחלות ילדות לא קלות. שני הסימפטומים החמורים ביותר הם חוסר האמינות של היילי, וטיפול קלישאתי במגוון שלם של סוגיות מוסריות שעולות מן הסרט. המשחק של וילסון ופייג', והבימוי התזזיתי והמחוכם של סלייד הופכים את 'הארד קנדי' לסרט טוב. לצערי, המגבלות התסריטאיות של נלסון הופכות אותו ליצירת מופת מפוספסת. בכל מקרה, מדובר בסרט מותח ואפקטיבי, לעיתים עד כדי אי נוחות פיזית. המהדרין יוכלו להפוך בשאלות המעניינות שהסרט שואל על מציצנות ומוסר; מי שמעדיף שלא, יוכל להתענג על ההצצה ש'הארד קנדי' מספק לתוך עולם מפתה ואלים.