הארי פוטר וגביע האש

שם רשמי
הארי פוטר וגביע האש
שם לועזי
Harry Potter and the Goblet of Fire
סרט מס' 4 בסדרת הארי פוטר

במקור: Harry Potter and the Goblet of Fire
במאי: מייק ניוול
תסריט: סטיבן קלובס
על פי ספרה של ג'. ק. רולינג
שחקנים: דניאל רדקליף, רופרט גרינט, אמה ווטסון, מייקל גמבון, רייף פינס, מירנדה ריצ'רדסון, ברנדן גליסון, אלן ריקמן, פרנסס דה לה טור וזה לא נגמר

אילו הייתי לומד בהוגוורטס, בית הספר לקוסמים, הדבר שהיה הכי מעצבן אותי לא היה רשלנות המוסד המכובד בכל הקשור לבחירת סגל המורים. וגם לא העובדה שרמת האבטחה לקויה, ושנה אחרי שנה התלמידים מוצאים עצמם בסכנה. מה שבאמת היה מעצבן אותי זה שכל דבר מעניין שקורה בבית ספר, כל דבר, חייב תמיד להסתובב מסביב למשקפופר הזה מגריפינדור, הארי פוטר.

הארי הגיע להוגוורטס בתור סלבריטי, בגלל איזו תקרית שאירעה כשהוא בכלל עוד היה תינוק. הוא הצטרף לנבחרת הקווידיץ' כבר בשנה הראשונה, ומאז, כמובן, מככב שם. ואם יש בסביבה איזה חדר סודי, רוצח מטורף, או היפוגריף, אתם יכולים להיות בטוחים שזה יהיה קשור איכשהו להארי. בשנה הרביעית שלו הוא כבר עובר כל גבול. פעם אחת, לשם שינוי, בית הספר מארח אירוע מרתק שהארי לא יכול להשתתף בו: טורניר הקוסמים המשולש, בו נציג הוגוורטס אמור להתחרות מול שני נציגים מבתי ספר קסומים אחרים, בתחרויות מגניבות: האבקות מול דרקונים, חילוץ תת-ימי, וכאלה. ההשתתפות בטורניר מוגבלת לגילאי 17 ומעלה, אבל – איך לא ניחשנו – הפוטר הנודניק הזה בכל זאת משתתף בו. ואחר כך הוא עוד טוען שהוא בכלל לא נרשם לתחרות, ושזה הכל איזו קונספירציה אפלה. אפילו החברים שלו מתחילים להתעצבן.

אם הייתי לומד בהוגוורטס, הייתי מבין למה דראקו מאלפוי לא סובל את הארי.

'הארי פוטר וגביע האש' הוא סרט אפל ובוגר מקודמיו. כן, אני יודע ש"אפל יותר, בוגר יותר" היא סיסמה שמלווה כל סרט של 'הארי פוטר' מאז הראשון (ובעצם, כל סרט המשך שנעשה בשנים האחרונות, אולי חוץ מ'איזו מין שוטרת 2: חמושה ומהממת'). אבל מה לעשות, זה גם נכון. 'חדר הסודות' היה איב"י מ'אבן החכמים', 'האסיר מאזקבאן' היה איב"י מ'חדר הסודות', ו'גביע האש' הוא האבא של האיב"י. על הוגוורטס עוברת שנה קשה מבחינת מזג אוויר. כמעט תמיד היא נמצאת תחת מעטה עננים קודר, שחלק גדול מהזמן מלווה בגשם מעיק. גם מבחינת העלילה, העולם של הארי פוטר כבר מזמן לא העולם הצבעוני והחמוד, שבו אין דבר שפלסטר קסום לא ירפא. סיריוס בלאק אומר להארי, "אנשים מתים בתחרות הזאת!". זה לא איום – זאת הבטחה.

טורניר הקוסמים המשולש כולל, כאמור, הרבה סכנות. ממוחשבות, בעיקר. חלק גדול מהסרט ומתקציב הפעלולים שלו, מוקדש לביצוע המשימות בתחרות. הזנבקרנית ההונגרית עשויה בהחלט להיות הדרקון הבוגר האמין ביותר בתולדות הקולנוע, וזו חוויה לראות את הארי מתעמת איתה מעל גגות הוגוורטס. ובכל זאת, קשה לי להתרגש מזה יותר מדי, ולו משום שאני יודע שגם הסרט הבא בסדרה ייקרא 'הארי פוטר ו…', ולכן סביר שהארי ישרוד את המפגש. תמיד אפשר לסמוך על סרטי 'הארי פוטר' שיספקו מראות עוצרי נשימה (לוקח את הקופה דווקא האצטדיון שבו נערכת אליפות העולם בקווידיץ'). אבל עבר הזמן שבו התרשמנו מפעלולים סתם.

הדבר הכי כיפי בסרט אינם הדרקונים, בני הים, או הקסמים מעוצמה רביעית. מהנות הרבה יותר הסצינות שבהן הסרט הופך למין קומדיית תיכון: מי מזמין את מי לנשף, מי אוהב את מי אבל לא מגלה, ומי רוקד עם פרופ' מק'גונגל. כל זה לא היה כל כך כיף, אם אלה לא היו אותם ילדים שאנחנו מכירים כבר מזמן. יש לי כמה טענות לליהוק הסרט הראשון בסדרה, אבל אני חייב להודות: הרעיון לצלם את סדרת הסרטים כמעט בזמן אמיתי – ארבעה סרטים בחמש שנים – כשאותם שחקנים חוזרים לאותן דמויות, היה פשוט מבריק. אפילו את דניאל רדקליף (בתפקיד הארי), תאמינו או לא, שמחתי לפגוש שוב – הוא משתפר מסרט לסרט, וכבר לא כואב לראות אותו. נכון שמפגן המשחק האמין ביותר שלו הוא בסצינה בה הוא נדרש להגיר מים מפיו, אבל היי, זאת התקדמות. רון (רופרט גרינט) כבר לא מבלה את כל זמנו בעשיית פרצופים מסכנים, ויש לו כמה שורות נהדרות. את הרמיוני (אמה ווטסון) אין צורך לשבח – היא היתה ונשארה מצוינת. ולראות את כולם שוב מזכיר מפגש משפחתי, רק בלי המועקה. אף פעם לא הרגשתי כל כך כמו דודה מעצבנת: "אוי, האריל'ה, תראה כמה הולמת אותך גלימת-הטוקסידו הזאת. והרמיוני! איך את גדלה לנו מול העיניים! תגידי, זה נכון שיש משהו בינך לבין רון? אוי, היא מסמיקה, המסכנה. נוויל? זה אתה?! אלוהים ישמור, איך גבהת. איך מזג האוויר שם למעלה?". שמישהו יעצור אותי לפני שאני אצבוט למישהו בלחי.

הייתי רוצה לראות יותר מקומדיית בית-הספר של הוגוורטס, אבל לסרט אין זמן. בספר יש דמויות, עלילות משנה ופרטים בכמות כזו שלגמרי בלתי אפשרי להכניס, אפילו לסרט ארוך (ו'גביע האש' סרט ארוך). מעריצים, שמרגישים כאב חד במצח בכל זיהוי סצינה מהספר שנחתכה , עדיף שיחסכו לעצמם את הסבל ולא ילכו לסרט: זה לא הספר, זה בקושי תקציר שלו. משפחת דארסלי לא מופיעה; באליפות העולם בקווידיץ', המשחק עצמו בכלל לא נראה; טונות של עלילות משנה לא מוזכרות ברמז. אפשר היה לחשוב שבגלל הטורניר, כל שנת הלימודים בוטלה: בקושי רואים את תלמידי הוגוורטס בשיעורים, מדי פעם. אין זמן.

הפעם החוסר הזה באמת מורגש, אפילו עבור מי שלא קרא את הספר לפני הצפייה בסרט – כמוני, למשל. זה לא שהעלילה בלתי מובנת. העלילה הבלשית הבסיסית נשארה בסרט, ברורה ולא רעה בכלל, אבל חוסר הפירוט גורם להרבה דברים בה להיראות סתמיים ומוזרים. מאיפה הגיע לסביבות הוגוורטס מבוך-צומח ענק? מה זה בדיוק "פריורי אינקנטטום"? בספר בוודאי יש לשאלות האלה תשובות טובות, בסרט לא. מעבר לכך, הסרט מציג אחת אחרי השניה דמויות חדשות, כל אחת עם ליהוק מוקפד והרבה פוטנציאל – וכל אחת מהן מקבלת דקות מסך מצומצמות: ויקטור קרום, ריטה סקיטר, ברטי קראוץ'… וזה בלי להזכיר את הדמויות מהסרטים הקודמים: האגריד, סנייפ, דמבלדור, התאומים וויזלי, צ'ו צ'אנג, והייתי יכול להמשיך. הדמות היחידה שמקבלת זמן מסך רצוף ומשמעותי היא וולדמורט, שסוף סוף מקבל תפקיד של ממש, בביצוע שחקן של ממש (רייף פיינס). הוא בסדר, וולדמורט. הוא מפחיד, אבל האמת שהוא מוצג כרשע די רגיל. אחרי שקיבלנו עליו בעיקר רמזים מעורפלים במשך ארבעה סרטים, ציפיתי למשהו יותר יוצא דופן.

אין לי פתרונות טובים לבעיות האלה. צוות ההסרטה של 'הארי פוטר' עושה עבודה אדירה. באמת קשה לקוות לעיבוד קולנועי טוב יותר של הספר, לפחות לא בלי לסטות ממנו באופן שאין עליו מחילה. ספרי 'הארי פוטר' הם פשוט לא הסוג שמיתרגם היטב לסרטים, וזה רק נעשה בולט יותר עם התקדמות הסדרה. חייבים להשלים עם העובדה שכנראה לעולם לא נקבל סרט 'הארי פוטר' שיהיה מושלם, בתור סרט, ולא בתור תקציר של ספר. אבל מי מתלונן? הלוואי עלי כל יום תקצירים כאלה.