הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק שני

אחרי עשר שנים של בניית ציפיות, הדבר המדהים באמת ב"הארי פוטר 7ב" הוא שהסרט אשכרה עומד בהן
שם רשמי
הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק שני
שם לועזי
Harry Potter and the Deathly Hallows: Part II
סרט מס' 8 בסדרת הארי פוטר

עשר שנים של בילד-אפ הן לא דבר קל לעמוד בו.

במשך עשר שנים סרטי הארי פוטר מספרים לנו שמה שראינו עד עכשיו זה כלום. כמעט כל פרק ‏בסדרה הסתיים ב"אוקיי, ניצחנו הפעם, אבל חכו ותראו מה יהיה אחר כך". מבטיחים לנו זמנים ‏קשים. מבטיחים שהכל הולך להשתנות. מבטיחים שאוי יוי יוי מה שהולך לקרות פה. הסרט השישי ‏היה כולו אקספוזיציה לסרט השביעי, והסרט השביעי פוצל לשניים, כך שמה שהיה אמור להיות ‏הסוף היה רק כמעט-הסוף, בעוד הסוף-סופי-סופני-סוף-כל-הסופים נדחה לסרט אחד נוסף. נראה ‏כאילו גם הבמאי העדיף לדחות ככל האפשר את הסוף, כי אחרי כל ההבטחות האלה, אין סיכוי ‏שהסוף יעמוד בציפיות.‏

מה שמדהים ב"הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק שני" זה שהוא עומד בציפיות.‏

יש הרבה מה לדבר על מה שטוב בסרט ועל מה שטוב פחות, על מה שנשמר מהספר ומה ששונה, ‏על מה שרואים ומה שלא, אבל בשורה התחתונה, תתקשו למצוא מישהו שיטען שהוא ציפה ליותר. ‏כל ההבטחות וכל הדמויות וכל קווי העלילה מתנקזים לסיום גרנדיוזי, אפי, עם העליות והמורדות ‏התלולים ביותר בסדרה מכל בחינה. הסרט מתחיל בדיוק בנקודה שבה הסרט הקודם הסתיים, ‏מה שמחזק את ההרגשה ש"אוצרות ‏המוות" הוא לא באמת שני סרטים, אלא סרט אחד, באורך של ‏כמעט חמש שעות ועם הפסקה ארוכה במיוחד. החצי הראשון כלל את כל התפתחות הדמויות ‏והבחינה העצמית, או במילים אחרות, ‏הקטעים ‏שאנשים מדלגים עליהם ב-‏DVD‏ כשהם רוצים ‏להגיע ישר לאקשן. ‏כשאנחנו חוזרים, אחרי שבילינו הרבה זמן בשרותים, וכרגיל אנחנו לא זוכרים ‏בדיוק איפה הפסקנו, ומקווים שהמקרין לא החליט לדלג על סצינה או שתיים, אנחנו נמצאים קצת ‏אחרי נקודת החצי של הסרט, כלומר קצת לפני סצינת האקשן של הסוף. ואכן, רובו של "הארי פוטר ‏‏7ב'" הוא סצינת האקשן של הסוף: הקרב על הוגוורטס. זה המצור על מינאס טירית, ההתקפה על ‏כוכב המוות, סצינת הלובי ב"מטריקס" של הסדרה הזאת. היה לצוות הסדרה ולצבא העצום של ‏אנשי הפעלולים שלהם הרבה זמן כדי לעשות את זה נכון – והם עשו את זה נכון. ‏

על הארי, הרמיוני ורון כבר דיברנו, אם אני סופר נכון, שבע פעמים, ואין הרבה מה לחדש בקשר ‏אליהם. הם שם, הם טובים, הם כבר לא הילדים שהיו. אבל מלבדם, כמעט כל דמות שולית ‏שהופיעה בתולדות הסדרה – כלומר, אוסף עצום של שחקנים בריטיים מהשורה הראשונה – ‏חוזרים למסיבת הסיום הזאת, גם אם חלקם מופיעים לשניות בודדות (נדמה לי שראיתי את אמה ‏תומפסון יושבת על מדרגות למשך שניה וחצי. אני לא בטוח שהיא אמרה משהו). רק ריצ'רד האריס ‏היה חסר כדי להשלים את הצוות, אבל אני מבין שקצת קשה להשיג אותו בימים אלה.‏

ובכל זאת, כמה דמויות מצליחות להתבלט מעל האחרות. הארי ממילא מקבל את כל תשומת הלב, ‏לכן תרשו לי להתמקד הפעם במתיו לואיס, המגלם את נוויל לונגבוטום. מתיו לואיס הוא לא שם ‏ידוע. סביר שרוב האנשים שתזכירו באזניהם את השם הזה לא יזהו אותו, למרות שהשחקן הופיע ‏בכל אחד מסרטי הסדרה. אבל כותרת נכונה יותר לסרט היתה צריכה להיות "אוצרות המוות: ‏עלייתו של נוויל ‏לונגבוטום". נוויל נכנס לסרט הזה דמות שולית די איזוטרית, ויוצא ממנו אליל. ‏בתור אחד שתומך ‏בתאורית הנוויל, לפיה וולדמורט טעה והילד הנבחר בכלל לא היה החנון עם ‏המשקפיים אלא נוויל לונגבוטום, שמחתי ‏לראות אותו מקבל סוף סוף את ההערכה הראויה. ‏לונגבוטום הוא המלך.‏

עוד דמות שמקבלת הזדמנות להתבטא קצת יותר מבעבר היא טום רידל, הידוע גם כ"לורד ‏וולדמורט", "זה שאין להזכיר את שמו" ו"האיש ללא אף". הוא אמנם הופיע בסרטים לא מעט, אבל ‏עד עכשיו הוא בעיקר הבזיק לרגעים בודדים או לחש "הארי… הארי…" כמו איזה מטרידן טלפוני. ‏הפעם הוא מופיע לאורך זמן, בתור מנהיג שהולך בראש המחנה, מחייך (יש לו חיוך מקסים. רואים ‏למה כל כך הרבה אנשים נמשכים אליו) ומצחקק. עוד לא ראיתם את הארי פוטר אם לא שמעתם ‏את וולדמורט מצחקק. ‏

דמות נוספת, וזו שסובלת הכי הרבה במהלך הסרט, היא טירת הוגוורטס. הסרטים עשו עבודה כל ‏כך טובה בבניית הגיאוגרפיה של הוגוורטס וסביבתה, שכבר היכרתי כל מגדל, כל גשר וכל תמונה ‏נעה – לא תמיד באופן אישי, אבל לפחות מספיק כדי לצרף אותם למעגלים שלי בגוגל+. הוגוורטס ‏מעונה בסרט הזה, קשות, וזה עשוי לגרום לכם להבין שהפעם העסק הוא רציני יותר מהדמויות ‏שנהרגות בקרב. לראות את מגרש הקווידיץ' נשרף השפיע עלי הרבה יותר מאשר לראות את בניין ‏קרייזלר או את פסל החירות ‏מושמדים בפעם המי יודע כמה בסרט האסונות התורן.‏

אגב, יש לסרט גם עלילה. היא לא שולית, אבל הפעם היה לי קשה לשפוט אותה כי הגעתי לסרט ‏כאחד שכבר קרא את הספר. החוויה של מי שעוד לא קרא עשויה להיות מאוד שונה. שלישית פוטר ‏מחפשת את ההורקרוקסים, וגם את אוצרות המוות, ויש איזה עניין משפטי בעניין הבעלות עליהם ‏שהולך ומסתבך – ואם מישהו יגיד לי שזה נשמע כאילו הארי משחק ב"לחפש את המטמון" בזמן ‏שהחברים שלו נלחמים, לא יהיה לי הרבה מה לומר נגדו. כרגיל, הסרט נאלץ לבצע קיצוצים, מה ‏שמשאיר חורים ועניינים לא פתורים בעלילה, אבל גם זה כבר חלק בלתי נפרד מהפוטריאדה. למי ‏שלא קרא את הספר צפוי גם גילוי שהופך את כל הסדרה למעין סרט-טוויסט ששמלאן היה גאה בו. ‏בין אם זה יגיע לכם בהפתעה גמורה או שראיתם את זה בא ארבעה סרטים מראש, אני יכול להגיד ‏רק שזה נעשה כמו שצריך. זה גורם לכם להסתכל פתאום בעיניים שונות לגמרי על כמה מהדמויות ‏בעולם הזה.‏

ג'. ק. רולינג כתבה ספרים לא רעים בכלל, אבל חלק גדול מההצלחה של הסרט שייך גם לסטיבן ‏קלובס – שכתב את התסריט לכל הסרטים מלבד אחד – ודייויד ייטס, שביים את כל ארבעת ‏הסרטים האחרונים. אפשר לראות על קלובס וייטס שבשלב הזה הם יודעים מה הם עושים. הם ‏מעריכים את הספר ונאמנים לו, אבל לא נצמדים אליו כמו אל קרש צף בשעת סערה, ולא מפחדים ‏לעשות שינויים, כשצריך. הסרט והספר דומים, אבל לא זהים; אותם דברים קורים, אבל לא תמיד ‏הם קורים בדיוק באותה הצורה, באותו המקום או באותו הסדר. אני לא פוטריסט מספיק אדוק כדי ‏לזכור כל פרט בספר, אבל במקומות שבהם הבחנתי בשינויים, הם היו בדרך כלל לטובה. מה ‏שבטוח הוא שדייויד ייטס הוא במאי טוב יותר מג'. ק. רולינג. בספר מתוארים כשפים וקללות ‏שעפות באוויר בתור מין שפריצים צבעוניים שנורים מתוך שרביטים, ושאנשים מתכופפים או ‏קופצים הצידה כדי להתחמק מהם. במילים אחרות, אצל רולינג קרבות הקוסמים הם קרבות רובי ‏לייזר. קלובס וייטס החליטו בחוכמה לא להפוך את הקרב על הוגוורטס ל"מלחמת הכוכבים" ‏לעניים, והכשפים אצלם, תודה לאל, בדרך כלל שקופים. ‏

משום שאי אפשר בלי, לצערי, שתי מילים על התלת-מימד: מיותר, כצפוי. במשך רוב הסרט הוא ‏לא מורגש, מלבד העובדה שהסרט המאוד אפל הופך לאפל עוד יותר. היו אמנם אפקטים מרשימים ‏מאוד שניצלו את העומק היטב, אבל הם היו רובם בטריילרים שהוקרנו לפני הסרט. אם ראיתם את ‏כל שבעת הסרטים הקודמים בדו-מימד, אין שום סיבה שתשנו את המנהג הזה עכשיו.‏

‏"הארי פוטר 7ב" הוא לא סיום מושלם, כי סדרת הספרים לא היתה מושלמת. אבל קשה היה לדמיין ‏סיום קולנועי טוב יותר. זאת סדרת סרטים שהתחילה בינוני, ועם השנים רק צברה תנופה, ‏השתפרה והתבגרה. לטעמי, הטרילוגיה המסכמת – סרטים 6, 7א ו-7ב – היא הישג לא קטן ממה ‏שפיטר ג'קסון עשה עם "שר הטבעות". יותר מכל, סוף הסרט עשה לי חשק לחזור אחורה ולצפות ‏בכל סרטי הארי פוטר מההתחלה, וסופים שעושים לכם את זה הם סופים מהסוג הכי טוב שיש.‏