ביקורת: שמונת השנואים

תשעה אנשים (ולא שמונה) תקועים בתוך בקתה בשלג, ומשוחחים הרבה. בסוף הם גם יירו אחד בשני. שלום, הגעתם לטרנטינו

‏"שמונת השנואים" מוקרן על מסכים בארץ כבר קצת יותר משבוע, ובזמן הזה כבר הספקתי לשמוע ‏עליו שהוא סרט לא טוב, שהוא טרנטינו ביום חלש, שהוא לא קיבל מועמדות לאוסקר על תסריט, ‏שהוא משעמם מאוד, ושאני עדיין לא כתבתי עליו ביקורת. שניים מהדברים האלה נכונים. ובקשר ‏לכל השאר, תגידו, התחרפנתם לגמרי?! אחרי חודשים של סטנדרטיות וסרטים פושרים, ‏המשכונים רגילים וסרטי אוסקר רגילים, פתאום מגיע "שמונת השנואים" כמו סטייק מדיום-רייר ‏מתובל בפתיתי טונה באמצע גלידריה צמחונית, ואפילו אם זה לא בדיוק הטעם שלכם אתם חייבים ‏להודות שזה לכל הפחות מאוד מרענן.‏

תחשבו על סרט של טרנטינו. לא, לא התכוונתי שתזמזמו לעצמכם את שיר הפתיחה של "ספרות ‏זולה" או שתדקלמו שוב את "רויאל עם גבינה" או משהו. תחשבו על כל מה שזה בעצם אומר, ‏לראות סרט של טרנטינו. יש לכם דמויות כתובות מעולה ומשוחקות מצוין על ידי אוסף של שחקנים ‏מגניבים. יש לכם שיטפון של מילים, סצינות ארוכות מאוד של דיאלוגים. יש לכם התפרצויות של ‏אלימות מזוויעה, עם הרבה אדום. ויש לכם גישה נינוחה משהו ללינאריות עלילתית, שבה לפעמים ‏אתם קופצים לדקות ארוכות קדימה בזמן ולפעמים אחורה, כפי שנוח לבמאי באותו רגע. תחשבו ‏על כל זה טוב טוב, ויש לכם את "שמונת השנואים". הסרט הזה הוא טרנטינואי מאקורד הפתיחה ‏של האוברטורה של אניו מוריקונה ועד לפונטים של כותרות הסיום, דרך החלוקה לפרקים, השלט ‏‏"הפסקה" באמצע, השימוש המוגזם בקללה גזענית מסוימת והקריינות התמוהה באמצע הסרט ‏מאת הבמאי עצמו. ומכיוון שנהוג לחשוב שטרנטינו הוא דבר טוב מאוד – הוא זכה בשנה האחרונה ‏בסינמונדיאל – ניתן היה לצפות שסרט שכולל הרבה מאוד ממנו ייתפס כדבר מוצלח. אז על מה יש ‏להתלונן? ‏

אפילו העלילה של הסרט נשמעת קצת כמו מש-אפ של סרטי טרנטינו קודמים: מה היה קורה אילו ‏‏"כלבי אשמורת" היה מתרחש בערך בתקופת "ג'אנגו". קבוצה של אנשים תקועה במקום סגור אחד, ‏ובשלב כלשהו הם יפוצצו זה לזה את הראש. בתחילת הסרט, צייד ראשים 1 (סמואל מאדרפאקינג ‏ג'קסון) פוגש בצייד ראשים 2 (קורט ראסל), שמוביל אסירה (ג'ניפר ג'ייסון לי) אל חבל התליה. הם ‏חולקים כרכרה והרבה דיבורים. אוכלוסית הכרכרה עוד גדלה לפני שהם מגיעים אל בקתה שבה ‏הם ייאלצו להתחבא במהלך הימים הקרובים, בעוד סערת שלג משתוללת מסביב. בבקתה הם ‏פוגשים עוד כמה אנשים; בסך הכל, יש שם תשעה (תשעה. ספרתי. אז למה קוראים לזה "שמונת ‏השנואים"? כנראה כי השם נשמע לטרנטינו מגניב, ואין שום סיבה אחרת. למה, ב"כלבי אשמורת" ‏יש אשמורת? או כלבים?). שני ציידי הראשים רוצים לשמור כל אחד על האוצר של עצמו, ולא ‏לגמרי בוטחים זה בזה, אבל עוד פחות מזה בוטחים בחבורת הזרים שבבקתה, כי אף אחד לא ‏צריך לבטוח בכמה זרים שהוא פוגש בבקתה מושלגת באמצע השממה, בעיקר לא בסרט של ‏טרנטינו.‏

העסק הזה לוקח הרבה זמן. זה סרט של קרוב לשלוש שעות, ואלמלא הייתי יודע לאן אני נכנס, ‏הייתי אולי מתלונן שהדמויות האלה, מצוינות ככל שיהיו, לוקחות את הזמן שלהן, וכמה זמן ‏לעזאזל לוקח להגיע לפואנטה. אבל ידעתי בדיוק למה נכנסתי. זה לא הטרנטינו הראשון שלי, ואני ‏יודע שעד ליריות יזרמו הרבה מילים. ב"ממזרים חסרי כבוד" היתה הסצינה במרתף, שבה אנשים ‏מתכוננים להרוג אנשים אחרים, אבל בדרך לשם הם יושבים ומדברים, ומדברים, ומדברים עוד; ‏‏"שמונת השנואים" הוא כולו כזה. וזה היה יכול להיות משעמם אלמלא זה היה כתוב כל כך פאקינג ‏טוב.‏

מה אני אעשה: אנשים מדברים בסרטים של טרנטינו זה תענוג. ואני מעדיף אותו בשפה מערבונית ‏מאשר בסלנג מודרני – נראה שאנשים אז היו יותר בסדר עם שימוש בשפה ציורית, ולא רק ‏בתיאורי דברים מזוויעים שהם עומדים ומתכוונים לעשות למישהו. הדמויות בסרט הן אולי לא ‏‏"עמוקות", אבל הן דבר יותר חשוב – הן דמויות. כאלה שבתוך כמה שורות אתם כבר מרגישים ‏כאילו אתם מכירים מספיק כדי לזהות אותן ברחוב ולכתוב עליהן פאן-פיקשן. ההופעה של טים ‏רות' מוכיחה שמה שהפך את כריסטוף ‏וואלץ בסרטים של טרנטינו לאגדי ‏זה לא כריסטוף וואלץ, אלא טרנטינו; בדיוק כמו וואץ במיטבו, טים רות' מוגזם באופן מענג. הסרט ‏הזה מצחיק – צחקתי פה יותר משצחקתי בקולנוע הרבה זמן – והוא מצחיק בנקודות בלתי צפויות; ‏שורות טקסט פשוטות שלא נשמעות כמו בדיחה על הנייר הופכות כאן לפאנצ'ליינים מעולים. ‏וכרגיל אצל טרנטינו, גם יריה בראש היא לפעמים פאנצ'ליין.‏

אז כן, זה ארוך. אבל זה ארוך ומבדר נורא, ומבחינתי לא היו בסרט דקות מיותרות. מה שכן, ‏אפשר לטעון שמיסטר ט. נהנה כל כך מכל הקישוטים שמסביב שהוא מזניח את העניין העיקרי. ‏במקרה הזה, את הסיפור העיקרי כאן אפשר להגדיר כסיפור מתח, כולם-חשודים, מי-עשה-את-זה, ‏בנוסח אגתה כריסטי; יש מספר מסוים של אנשים (תשעה, לעזאזל!) ואנחנו יכולים לשחק יחד עם ‏הדמויות במשחק מיהו החשוד העיקרי, מי באמת עשה מה ומי עובד עם מי, לשמוח כשצדקנו או ‏להיות מופתעים אם טעינו. הבעיה היא שבניגוד לסרט, המשחק הזה הוא די קצר; המסתורין ‏האמיתי מתחיל בשלב מאוחר בסרט, ונגמר זמן לא רב לאחר מכן. לא היה לנו הרבה זמן לשחק ‏ב"הרמז" הטרנטינואי. ‏

אני לא אומר ש"שמונת השנואים" הוא הסרט הטוב ביותר של טרנטינו, אבל הוא בלי ספק ‏המערבון ‏הטוב ביותר של טרנטינו. כלומר, בדירוג שלי הוא נמצא חזק מעל ל"ג'אנגו ללא מעצורים". ‏‏"ג'אנגו" לא היה שום דבר מלבד פנטזיה על נקמה; לא היה לו מסר מורכב יותר מכך שעבדות זה ‏רע. ב"שמונת השנואים" העניינים עלולים להיות קצת יותר מסובכים. הסרט מתרחש מעט אחרי ‏מלחמת האזרחים, מעט אחרי שארצות הברית הפסיקה להיות ארצות והתחילה להיות ברית. ‏נוכחים שם אנשים שנלחמו בשני הצדדים של המאבק. סמואל ל. ג'קסון הוא מייג'ור שחור בצבא ‏הצפון, וזה כבר מספק לנוכחים אחרים בסרט שתי סיבות מצוינות לרצות להרוג אותו. טרנטינו ‏אמנם מעמיד פנים שהוא ילד שעושה דברים רק בשביל הכיף, אבל אני חושד שהוא למד את ‏התקופה היטב, ושיש לו משהו להגיד על גזענות שהוא יותר מ"ניגר". אבל זאת לא הסיבה לראות ‏את הסרט. הסיבה לראות אותו הוא שאלה כמעט שלוש שעות של קולנוע מעולה.‏