ביקורת: בגידה כפולה

אחרי שלמדנו איך צילום גרוע יכול להרוס סצינת אקשן, הפעם נלמד איך בחירת פסקול מוזיקלי גרועה עושה את אותו הדבר

שלום לכם. בפעם הקודמת בפינתנו "איך אספקט אחד של עשייה יכול להרוס סרט אקשן סטנדרטי ‏וסביר" עסקנו בצילום, ובאופן שבו שימוש לא נכון בו מחריב את "טעון הגנה". הפעם נדבר על ‏‏"בגידה כפולה", ועל אספקט אחר – המוזיקה.‏

כמו "טעון הגנה", "בגידה כפולה" הוא בבסיסו סרט אקשן סטנדרטי. יש סיפור על סוכנת חשאית ‏בעלת יכולת כמעט על-אנושית, כזאת שיודעת לתכנן ולארגן ולתזמן ולנהל מבצעים בינלאומיים, ‏ובנוסף ללכת מכות ולהיראות טוב בשמלה. מבצע אחד לא הולך כמתוכנן, היא מגלה שטמנו לה פח ‏ושלמעשה כמה מהאנשים שבצד שלה לא באמת בצד שלה, יש מרדפים ויריות ומכות ותפניות ‏בעלילה שאמורות להפתיע אבל הן לא ממש. יש גם פתילים עלילתיים שנראים כאילו הם הולכים ‏להוביל לאיזה מקום, ואז מתפוגגים בלי להשאיר זכר. די כרגיל.‏

שלא כמו סרטים אחרים שיכולתי לנקוב בשמם, ב"בגידה כפולה", כשיש אקשן – הוא טוב. הוא ‏מראה שכן, אפשר דווקא לצלם סצינות אקשן מהירות עם הרבה פעילות כך שאפשר להבין בכל ‏רגע מה קורה. יש פה כמה מסצינות המכות הטובות ביותר שראיתי בזמן האחרון, והרבה מזה ‏בזכות ג'ינה קרנו. וגם אני לא ידעתי מי זאת, אבל נדמה לי שהסרט הזה כולו נעשה כקלטת אודישן ‏עבור ג'ינה קרנו. היא נראית כמו כוכבת קולנוע וקורעת לאנשים את הצורה כמו כוכבת היאבקות. ‏שזה, מתברר, לגמרי לא מקרי: הקרנו הזאת היתה פעם מתאבקת ‏MMA‏. כלומר, כשהיא הולכת ‏מכות, היא יודעת בדיוק מה היא עושה, ולא צריך כפילים או עריכה יצירתית כדי לגרום לה ‏להיראות כאילו היא קופצת על קירות ומרחפת מתחת לאנשים בזמן שהיא מעקמת להם את היד ‏למקומות שהשתיקה יפה להם. היא אפילו שחקנית בסדר, או לפחות מספיק בשביל כוכבת אקשן. ‏היי הוליווד: בפעם הבאה שאתם מלהקים את לארה קרופט, או את וונדר-וומן, או כל תפקיד אחר ‏של ‏אשת אקשן – תחשבו על ג'ינה קרנו. ‏

בקיצור, זה מותחן אקשן קטן ונחמד. הוא לא בומבסטי ולא מנסה להיות כזה, והוא ייראה טוב על ‏מסך קטן, אבל לא מבזבז מסך גדול. אבל כאן נכנסת הבעיה: המוזיקה.‏

את "בגידה כפולה", צריך להעיר, ביים סטיבן סודרברג. לסודרברג יש שם של במאי איכותי וים ‏חברים שמתייצבים מול המצלמה שלו בכל פעם שהוא מבקש, כך שגם בסרט הזה יש מספר ‏מפתיע של פרצופים מפורסמים בתפקידים בינוניים עד קטנים (יואן מקגרגור, מייקל פאסבנדר, ‏מייקל דגלאס, אנטוניו בנדראס, צ'אנינג טייטום). ויש לו סטייל. סודרברג הוא ילד גדול, ולא תמיד ‏עושה דברים לפי הספר. וזה מצוין, בעיקרון. במקרה הזה, הוא יוצא נגד המוסכמה האומרת ‏שסצינות אקשן חייבות להיות מלוות במוזיקה מפוצצת. כמה מסצינות המכות הן נטולות כל ‏מוזיקה, ושקטות במידה מפתיעה – וזה דווקא מעניין. באחרות, סודרברג החליט שבמקום ‏להשמיע בסצינות האקשן מוזיקה מפמפמת-דם עם הרבה באסים וקצב, הוא ישמיע קצת מוזיקת ‏מעליות נעימה. מין ג'אז מונוטוני, כמו מה שספקית סלולר עשויה להשמיע לכם כמוזיקת המתנה ‏למענה האנושי בשירות הלקוחות אם לא נורא אכפת לה שתירדמו ותנתקו. וזה מעצבן לאללה. זה נראה כמו ‏הדגמה מכוונת לעריכה מוזיקלית שגויה. אם הסרט היה איש, הוא היה היפסטר שחושב שהוא יותר מדי קול בשביל להוריד את האוזניות שלו, גם בקרב יריות. ואם הסרט לא מתרגש מעצמו, למה שאנחנו ‏נתרגש?‏

יש ב"בגידה כפולה" כמה בחירות לא סטנדרטיות, ובכל זאת הוא לא הרבה יותר מעוד סרט אקשן ‏בינוני לחורף, לא יותר (אבל לא פחות) מסביר, גם בתור סרט פופקורן וגם בתור ניסיון של במאי ‏הרפתקן. לפחות תוכלו לספר שידעתם מי זו ג'ינה קרנו עוד לפני ‏שהיא היתה כוכבת.‏