ביקורת: עצבניות אש

סרט על שני שוטרים, אחד מרובע ואחד מופרע: נדוש. אותו הדבר, אבל עם שוטרות: עדיין נדוש. סרט שהוא אשכרה מצחיק: וואלה, כזה עוד לא היה
שם רשמי
עצבניות אש
שם לועזי
The Heat

נכון, יש לו שם עברי אידיוטי. נכון, הוא מבוסס על קלישאה כל כך ‏עתיקה שהילדים שלה כבר יכולים להוציא רישיון נהיגה. נכון, סנדרה בולוק אשמה בכמה פשעים ‏קולנועיים, והנוכחות הקולנועית של מליסה מקארתי בזמן האחרון גרועה אפילו יותר. ולמרות הכל, ‏ככל שזה לא יאומן, שווה לתת צ'אנס ל"עצבניות אש" (הזהרתי לכם שהשם אידיוטי. כואב להקליד ‏אותו). אתם עשויים לגלות שפספסתם את אחד מהסרטים היותר מהנים של הקיץ הזה.‏

בשנות השמונים אלה היו "נשק קטלני" ו"48 שעות", אחר כך הגיעו "בחורים רעים" ו"שעת שיא". ‏תמיד יש שני שוטרים שנאלצים לעבוד יחד, תמיד אחד מהם בתפקיד ה"מרובע" והשני בתפקיד ‏ה"מופרע", הם תמיד לא סובלים זה את זה בהתחלה, מתחילים להסתדר יחד בדקה ה-34 בערך, ‏ועד המרדף הסופי הם כבר מוכנים להקריב את חייהם זה עבור זה. הנוסחה הזאת כל כך ‏דינוזאורית שבשנים האחרונות היא קיימת רק כפארודיה ("שוטרים לוהטים", "החבר'ה האחרים"). ‏ופתאום מגיע סרט שמשתמש באותה הנוסחה ברצינות. אחד לאחד. השוטר המרובע והלחוץ, ‏השוטר המופרע והלא צפוי, חקירה של רשת הברחת סמים וכל זה.‏ עוד מעט הם יספרו לנו שהם זקנים מדי לחרא הזה.

הגימיק הגדול והחדשני שאמור להצדיק את החייאת הקלישאה היא "מה יקרה אם השוטרים ‏יהיו נשים?". מכיוון שאנחנו במאה העשרים ופאקינג אחת, התשובה הנכונה אמורה להיות "שום ‏דבר, למה?". אישה היא לא קונספט כזה מהפכני, אפילו אישה שהיא שוטרת או סוכנת ‏FBI‏. אבל משום מה, כנראה שזה באמת משנה, כי איכשהו יצא – ‏שוב, המאה העשרים ואחת, כן? – שמבין כל סרטי הקיץ הנוכחי, "עצבניות אש" הוא כמעט היחיד ‏שבמרכזו נשים. נראה שאנחנו לא מתקדמים כמו שחשבנו.‏

הסיבה הראשונה לכך שהסרט עובד למרות הקלישאתיות הקיצונית היא מליסה מקארתי. אם אתם משוכנעים שאתם שונאים אותה, יש לכם כמה סיבות טובות: בשנתיים האחרונות היא היתה בכל מקום, ובעיקר מעצבנת. ב"מסיבת רווקות", "חשבון משותף" ‏ו"הכל יחסים" היא נראתה כמו מישהי שהקטע שלה זה להיות שמנה, לקלל ולהפליץ בקול רם, ובעתידה הקרוב סרטים משותפים עם אדם סנדלר. ‏אז, מבזק: מליסה מקארתי היא שחקנית מצוינת. ב"The Heat" היא עושה את ‏מה שלא עבד ב"חשבון משותף": דמות מצחיקה עם סיפור עצוב. היא שולפת מעולה – מילים וגם ‏אקדחים, לפי הצורך – אבל מאחורי הבדיחות יש דמות אמיתית מעוררת סימפטיה ונוגעת ללב. זה היה צריך לקרות כדי שאזכר כמה נדיר שזה קורה בסרטי קיץ: אני חיבבתי את הדמות הזאת. לא סתם חשבתי שהיא מגניבה או קולית או שנהניתי לצטט אותה: חיבבתי את הבנאדם. ‏סנדרה בולוק שלצידה עושה דמות סנדרה-בולוקית טיפוסית: לחוצה, קפוצה ועצבנית. גם לגביה, אנשים מופתעים בכל פעם מחדש מהעובדה שהיא שחקנית שיודעת מה היא עושה. מכיוון שסרט-קלישאות הוא איכותי לא פחות ולא יותר ‏מאופן הביצוע שלו, שתי השחקניות והכימיה המוצלחת בינהן הן הסיבה שהוא עובד.‏

עוד נקודה קצת לא שגרתית בסרט היא שהוא לא מנסה להיות לכל המשפחה. הסרט הזה לא ‏מפחד מקללות ומדם. מספר הגופות כאן אמנם קטן בהרבה מאשר ב"‏RED 2‎‏", לדוגמה, אבל ‏כשיורים באנשים הם נורים, וכמה סצינות – בעיקר אחת ספציפית, שמתרחשת בדיינר – יחלקו את ‏הקהל לאלה שישפכו מצחוק ואלה שיתעלפו מגודל הזוועה.‏

הסרט הזה מצחיק. לא בתור פארודיה על עצמו או משהו הפוך-על-הפוך אחר. הוא מריץ את כל הקלישאות על המסך לפי הספר, אבל הוא מצחיק. יש לו חסרונות: כמו כל כך הרבה מסרטי הקיץ הזה, יהיה נכון לומר על "עצבניות אש" שאפשר היה לקצץ ממנו ‏רבע שעה. נחמד שהוא מתייחס לעלילה שלו ברצינות במקום כפילר בין הבדיחות, אבל אפשר היה ‏להקל קצת. זה לא היה סרט שאמור להביא חידושים גדולים או בשורות, אלא סתם סרט מצחיק לקיץ. אין לו אפילו גימיק. ‏למרבה הצער, העובדה שהוא כזה חסר יומרות, והעובדה שהוא מצליח בכל מה שהוא מנסה לעשות, הופכת בפני עצמה את הסרט ליוצא דופן.


פורסם במקור בוואלה