הלבוי

במקור: Hellboy
במאי: גיירמו דל טורו
תסריט: גיירמו דל טורו, פיטר בריגס
על פי הקומיקס מאת מייק מיגנולה
שחקנים: רון פרלמן, רופרט אוואנס, ג'ון הרט, סלמה בלייר, ג'פרי טמבור

השנה היא אלף תשע-מאות שלושים ומשהו. הנאצים, מבואסים מהעובדה שאינדיאנה ג'ונס מנע מהם מלהגיע אל התיבה (האבודה), מחליטים לנקוט נתיב אחר בדרך אל הניצחון. הם ישלמו לבחור עם זקן מצחיק העונה לשם רספוטין, והוא יזמן עבורם כמה מפלצות שישמידו את העולם. קונספט מבריק. באמת. תחשבו על זה: מפלצות גדולות, עולם הרוס – הנצחון הוא שלנו. א-הא.

כמובן, האמריקאים הנועזים, המבטיחים את שלום העולם החופשי, לא יכולים כך סתם לעמוד מנגד. הם שולחים מחלקה של חיילים, חמושה בנשק הסודי האולטימטיבי – חנון מומחה לתופעות על-טבעיות. החיילים נועזים בנועזותם, והזימון של אותן ישויות ממימד X נכשל – כפי שבוודאי שמתם לב, כיוון שהעולם עדיין עומד על תילו. אלא שמשהו בכל זאת מצליח לעבור.

אותו משהו הוא שד קטן ואדום, שהחיילים האמריקאים, במפגן מרשים של חוסר תבונה, מעניקים לו את השם המבריק "הלבוי". ילד-גיהינום. עם כזה אינטלקט, מוזר איך הם הצליחו לנצח במלחמה. החנון המומחה לתופעות על טבעיות מאמץ את השדון, והנ"ל גדל להיות שד גדול ואדום, הנלחם למען עקרונות האמת, הצדק ודרך החיים האמריקאית.

אם עד עכשיו נשמע כאילו לא הייתי מרוצה מהסרט, זה רק משום שהתייחסתי בעיקר לעלילה. היא מטופשת להחריד, כצפוי מסרט פעולה אמריקאי תקני. אנשים טובים הם האמריקאים, את הסרטים שלהם הם עושים כך שאפילו ביג טום מדרום קרוליינה (הגרסה שלהם למסעודה משדרות) יוכל להבין.

למרבה המזל, עלילה זה לא הכל. אם מתעלמים מהסיפור הבנאלי, אנחנו נשארים כאן עם רצף מרשים של סצינות פעולה משובחות, המבוימות ביד בוטחת. מה שהמבקרים בחו"ל נוטים לכנות "רכבת הרים של אדרנלין". לא בדקתי, אבל אני יכול להמר שאת הביטוי הספציפי הזה נמצא לפחות ב-45.8 ביקורות שונות על הסרט. וגם אם מדי פעם הצופה שראה יותר מדי סרטים יוכל להבחין בשימוש במסכים כחולים ברקע, מרבית הסצינות נעות מהר מספיק מכדי שבאמת יהיה אכפת.

במהלך רוב הסרט, הלבוי (רון פרלמן, שחוץ מאמו הורתו, אנשים היו מעדיפים שיישאר כבר מתחת לאיפור ולא יראה את פרצופו האמיתי), נאמן לתפקידו כמגן האמת והצדק, עסוק להנאתנו בשיטוח אויביו. אבל זה לא כל מה שהוא עושה. כי בניגוד לשאר הסרט, הלבוי עצמו הוא דמות נהדרת ורבת בשר וממדים, מתחת לשכבות האיפור המסתירות אותו. הוא אוהב חתולים, הוא נוהג לשייף את קרני השד שלו, והוא מאוד אוהב את ליז (סלמה בלייר), שותפתו לצוות שיטוח המפלצות. רואים, הכל נגמר ומתחיל באהבה. וחוץ מזה, הוא לוקח את תפקידו כגיבור-בודד ברצינות כל כך קלינט איסטוודית, עד שזו מעניקה לתפקיד אספקט הומוריסטי מצד אחד, והילה רומנטיקנית מצד שני. וחוץ מזה, הוא ממש מגניב. הוא גדול! הוא אדום! ולא, הוא לא עשוי באנימציה ממוחשבת.

וטוב שכך. אחת מהטובות בהחלטותיו של גיירמו דל טורו בבואו לביים סרט על מפלצת אדומה זעופת מזג היתה לוותר על המחשב, ולהסתפק בשכבות של איפור בעבור הגיבור (אם כי לשאר התפלצים בסרט לא יזיק קרם נגד פיקסליזציה). בסרטים שאמורים להיראות כאילו הם מצולמים, גיבור דיגיטלי לא עובד. ראינו זאת היטב ב'הענק', למשל, ובחלקים ניכרים מ'ספיידר- מן'.

משום מה, אחד הדברים העיקריים שהיו חסרים לי בסרט (לבד מזוטות כמו הגיון בעלילה, כמובן), היה לראות את ליז, ההיא שהלבוי מאוהב בה, משתמשת בכשרון הייחודי שלה. הבחורה היא מצית אנושי, והיא פשוט לא משתמשת בזה מספיק. בלי הייחוד הזה, היא נשארת פשוט אותה פוסטמה מעצבנת שהיתה ב'אגדות וסיפורים' וב'הכי מתוק שיש'. לא אהבתי אותה אז, ואני לא אוהב אותה עכשיו. קשה לי להבין מה הלבוי מוצא בה. עם שרירים משתרגים כמו שלו, אני בטוח שהוא יכול לחטוף כל בחורה מהרחוב. לפחות היתה מפוצצת יותר דברים…

אבל בסך הכל, 'הלבוי' הוא דוגמה מצוינת לסרט קיץ מהנה שהוא אמנם מטופש, אבל לא מכאיב במוח כ'ואן הלסינג' בשעתו. אם מתעלמים מקטעים מתים פה ושם, ונסיונות הגותיים קצרים ("מה הופך אדם לאדם?"), הרי שאנו נשארים עם אקשן משובח. ומזגן, כמובן. אולי אתם עדיין לא מעריכים את זה, אבל בקרוב נחזור לעונה שסרטים נבחרים בה רק על פי איכות המזגן שלהם. אל תתנו לקיץ לתפוס אתכם לא מוכנים.

נ.ב.
אי אפשר להתייחס לסרט מבלי לציין לחיוב את הדמות השולית אך החשובה של אחת, הצועקת בתחנת רכבת תחתית "החתולים שלי! החתולים שלי!". כמה רגש, כמה כשרון, כמה יכולת הבעה. בראוו!
(דן ברזל, את התשלום על הפסקה הזאת נא העבר לחשבון הבנק שהוסכם.)