ביקורת: היא

הרומן בין אדם לבין מערכת ההפעלה שלו הוא אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר בקולנוע מזה שנים. ברצינות.

בגירסה הפשוטה ביותר שלו, מבחן טיורינג אומר דבר כזה: אם אתם יכולים לנהל ‏שיחה יומיומית בשפה פשוטה עם מישהו, ולא להיות מודעים לכך שאותו מישהו הוא בעצם תוכנת מחשב ‏‏- אז תוכנת המחשב הזאת היא אינטליגנטית מספיק כדי להיחשב ליצור בעל קיום, מחשבה וחיים בדיוק כמוכם.

ומה יקרה אחרי שהמחשבים יעברו את המבחן הזה, ויהפכו לאינטליגנטיים בדיוק כמונו אם לא ‏הרבה יותר? עד היום, הקולנוע נתן לזה תשובה אחת חדגונית: הם יתמרדו וינסו להשמיד אותנו. ‏יש אמנם כמה סרטים מצוינים המבוססים על הרעיון הזה (אני לא רוצה לרגע להמעיט בערכו של ארנולד שוורצנגר על אופנוע) אבל הוא קצת התיישן. "היא" הוא סיפור ‏שונה. הוא עוסק בתוכנה שעוברת את מבחן טיורינג בהצטיינות יתרה ועם ניקוד ‏בונוס. היא מערכת ממוחשבת שאין בה שמץ של דבר ממוחשב או רובוטי: לרגע לא הייתם חושדים בה שהיא לא אנושית. היא מדברת בקול חם, קצת צרוד ולא מושלם. היא יצירתית, יש לה דעות משלה ורצונות משלה והיא נהנית מבדיחות גסות. בשלב של האינטליגנציה המלאכותית שבו סמנתה נמצאת, השאלה היא לא מה יקרה כשאפשר יהיה לדבר עם מחשבים, אלא מה יקרה כשהמחשב שלכם יהיה אנושי כל כך שכבר לא תרצו לדבר עם אף אחד אחר.‏

‏"היא" הוא סיפור על גבר שמתאהב במחשב. אם זה נשמע לכם כמו בדיחה, כנראה ‏שלא ‏הייתם ‏בסביבה בשנים האחרונות. סביר להניח שכבר כיום אתם נמצאים בקשר עם מחשבים ‏הרבה יותר מאשר ‏עם בני ‏אדם. הסרט מתרחש בעתיד הלא רחוק: הוא מציג עולם טכנולוגי ‏שנראה דומה מאוד למה ‏שקיים היום, ‏עם כמה התפתחויות שנראות מתבקשות. אנשים עדיין לוקחים איתם טלפונים חכמים לכל מקום, אבל עכשיו הם מדברים איתם יותר מאשר מקלידים עליהם. הממשק ‏המקובל לשליטה במחשב הוא זיהוי דיבור. חברה כלשהי אפילו מציעה מערכות ‏הפעלה ‏המבוססות ‏על אינטליגנציה מלאכותית אמיתית, מותאמת אישית למשתמש. תיאודור ‏‏(חואקין פניקס) ‏הוא אדם ‏בודד הסובל ממקרה חמור של שפם. הוא נמצא בשלבים האחרונים של גירושין, ולמחייתו כותב את מכתבי האהבה האותנטיים והכנים של אנשים אחרים. הוא מתקין לעצמו מערכת הפעלה מהסוג החדש – הדור האחרי-אחרי-אחרי-אחרי הבא של סירי. זה לא רובוט; למערכת ההפעלה אין גוף, או אפילו מסך אחד שהיא כבולה אליו. היא קיימת בענן, והוא ‏יכול לתקשר איתה דרך ‏המחשב האישי או הטלפון הנייד. קוראים לה סמנתה והיא ‏מחבבת אותו.‏

וזה דווקא לא מובן מאליו שהיא מחבבת אותו. סמנתה אמנם הותאמה במיוחד עבור תיאודור, כך שמתבקש שהיא תמצא חן בעיניו, אבל היא בעלת דעה ומחשבה עצמאית, ואיש לא הכריח אותה להתאהב בו. וזה, הרי, מה שקורה ‏כאן: סיפור אהבה.

מספר סיפורי האהבה שראיתם בקולנוע בוודאי שווה בערך למספר הסרטים שראיתם. הסרטים אפילו לא מרגישים שום צורך לנמק אותם: יש בחור, יש בחורה, הם נפגשים, יאדה יאדה הם אוהבים זה את זו לנצח ומוכנים להקריב את חייהם זה למען זו. ברוב המקרים זה נראה אקראי לגמרי: מובן מאליו שהוא אוהב אותה והיא אותו – הם הרי הדמויות הראשיות בסרט. נימוק משכנע יותר מזה לא תקבלו, אם כי העובדה ששני הצדדים בדרך כלל נראים כמו כוכבי קולנוע עוזרת. "אהבה" בקולנוע היא דבר כל כך שגרתי וחסר השראה שבדרך כלל אין לה שום קשר לדבר הענק והנדיר שהיא במציאות.

לעומת זאת, ‏סיפורי אהבה בין גבר לבין טלפון הם עניין פחות שגרתי, ולכן "היא" חייב להתאמץ כדי לגרום לקשר הזה ‏להיראות הגיוני. הוא צריך שתי דמויות אמינות, רק אחת מהן אנושית. צריך להרגיש את הכימיה ‏בינהם, לבנות את התלות ואת הקשר בינהם, צריך לתת לנו להרגיש שגם לנו זה היה יכול לקרות. ‏העובדה ש"היא" עושה את כל זה – ובקלילות כזאת שנראה כאילו הוא לא מתאמץ – הופכת אותו ‏לאחד מסיפורי האהבה היפים והאמינים ביותר שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, כולל כאלה ‏שבהם אף אחד מהאוהבים לא היה מורכב מביטים.‏

כדי שיעבוד ברמה כלשהי, הסרט היה צריך שחקן ענק באמת בתפקיד הראשי. חואקין פניקס הוא שחקן ענק באמת. ‏במשך רובו המוחלט של הסרט, פניקס לבד לגמרי על הבמה: המצלמה מתמקדת אך ‏ורק בו ובפניו. ‏אין לו אפילו מול מי או מה לעבוד – הוא הרי מדבר עם יישות ללא גוף שרק קולה ‏נשמע. כדי להבין עד ‏כמה הוא מדהים צריך לצפות שוב בסצינה אחת כלשהי מתוך "המאסטר", ‏סרטו הקודם, ולראות עד ‏כמה האדם המעורער והפראי שהוא גילם שם לא נראה אפילו כמו קרוב משפחה רחוק של האיש הקטן ‏והבודד שהוא מגלם ב"היא". ‏סקרלט ג'והנסן עושה ‏גם היא עבודה ראויה לציון בתפקיד ‏קול שאפשר להתאהב בו, וזה די מדהים, כי על הנייר זו נשמעת כמו בחירת שחקנית כל כך אומללה שראשו של המלהק היה צריך לעוף למרחק. הרי התיאור הנפוץ ביותר של ג'והנסן עד היום היה משהו כמו "היא נראית ממש טוב, אבל יש לה קול מעצבן". אז לתת לה תפקיד שבו לא רואים אותה, אלא רק שומעים? מדהים שזה עובד. אולי היה צריך תפקיד שבו המראה שלה לא יסיח את הדעת כדי להבחין שבעצם היא שחקנית מצוינת.

סיפור האהבה הוא רק ההתחלה. לא רק יחסיהם של האיש והטלפון מתפתחים ‏לאורך הסיפור, אלא גם יחסיהם של האנושות והטכנולוגיה שלה בכלל. המקרה של תיאודור וסמנתה הוא ‏לא ייחודי, מתברר; אנשים מתאהבים במערכות ההפעלה שלהם כל הזמן – ולמה שזה לא יקרה? ‏בשביל מה להיכנס לכל המבוך הגיהנומי הבלתי אפשרי של יחסים עם בני אדם אחרים, בזמן שבבית – או בכיס – מחכה לך בן/בת זוג אידיאליים? את השינוי שעובר העולם מסביב אנחנו רואים לא דרך ‏מהדורות חדשות או קריינות, אלא בפרטים קטנים ברקע; דרך הטכנולוגיה שמוצגת בעולם ‏שמסביב לתיאודור, ובאמצעות שיחות והערות אגב של האנשים בסביבתו. ומה שאנחנו רואים – בקטן, בהצצה דרך חריר זעיר על תמונה ענקית – היא את החברה האנושית משתנה לנצח. במילים אחרות: זה סרט מדע בדיוני. מדע בדיוני אמיתי. בדרך כלל, מד"ב בקולנוע הוא רקע, תפאורה מגניבה לסרטי אקשן או מתח. כאן אנחנו מדברים על סרט שמסתכל אל העתיד הקרוב, מעלה כמה ניחושים מושכלים לגבי מה שעומד להתרחש, ושואל שאלות קשות ומרתקות בנוגע אליהן – שאלות שהולכות להפוך לפחות ופחות היפוטתיות, כנראה מוקדם יותר משאתם חושבים. זה אחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר שנוצרו אי פעם.

ספייק ג'ונז נודע בתור האיש שעשה כמה עיבודים ממש טובים לתסריטים של צ'רלי קאופמן. "היא" הוא הסרט הראשון שאותו הוא כתב בעצמו, ואולי הוא היה צריך להתחיל קודם. הסרט לא מסתבך ומתהפך בתוך עצמו כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'" או "אדפטיישן", אבל כמו הסרטים האלה, הוא מתחיל עם רעיון מעניין, הולך בערך לאן שחשבתם שהוא יילך, אבל אז לא עוצר אלא ממשיך הלאה, אל מקומות רחוקים ומוזרים. הוא מלנכולי, אבל לא מדכא, ולפרקים אפילו מאוד מצחיק; והוא ממציא דרכים חדשות להסתכל על היחסים בין בני אדם ומחשבים, ובין בני אדם לבני אדם אחרים, ובין מחשבים למחשבים אחרים.

שנת 2014 בקושי התחילה, אבל יש מצב שקיבלנו כבר את סרט השנה.‏


פורסם במקור בוואלה