ביקורת: תורשתי

הקומדיה המצחיקה של השנה היא בכלל סרט שכולם משוכנעים שהוא סרט אימה.
שם רשמי
תורשתי
שם לועזי
Hereditary

ביוני האחרון מצאתי את עצמי בלונדון, מה שנתן לי את ההזדמנות לבדוק את אחד הסרטים שהכי סקרנו אותי השנה על מסך גדול – "תורשתי". חברת ההפצה A24 הפכה לשם נרדף לסרטים מצוינים, או לכל הפחות מעניינים (פרט לכמה יוצאים מן הכלל), והמבקרים היללו את הסרט כ"מגרש השדים" המודרני והדבר הכי מפחיד שאפשר לחוות בישיבה. נכנסנו לאולם עם שאר הצופים, בהנחה שמצפה לנו חוויה קולנועית מלחיצה, שבסופה גם אנחנו נוכל להגיד שהסרט הוא "סרט האימה של השנה". כשיצאנו מן האולם, באמת הייתי צריך להירגע קצת ולהסדיר את הנשימה. מכמה שצחקתי.

ההתחלה של הסרט דווקא מבטיחה. הוא עוקב אחר משפחה הכוללת את אנני, בעלה ושני ילדיה. אמה של אנני בדיוק נפטרה לאחר התמודדות עם מחלה נפשית. לא קורה הרבה במערכה הראשונה פרט לאקספוזיציה, כולל סצינת קבוצת תמיכה שפשוט שופכת על הצופה המון פרטי רקע במילים מדוברות. כי למה להשתמש באספקט הויזואלי של קולנוע כשדמויות יכולות פשוט לספר לכם הכל, נכון? אה, וגם יש קצת סימבוליזם בשקל תשעים. אבל אז אותה מערכה נגמרת בסצינה כה מפתיעה שבערך כל האולם שלנו פלט תגובת "הולי שיט!" קולנית.

הסצינה הזאת משנה לחלוטין את הדינמיקה בין הדמויות ומהנקודה הזאת היה פוטנציאל כל-כך גדול להמשיך את המומנטום הזה בצורה אפקטיבית. רק שאחרי אותו רגע, לבמאי לא היה מושג לאיזה כיוון בא לו להמשיך: האם זה סרט אימה קלאסי או דרמה משפחתית פסיכולוגית? סרט על התמודדות עם אובדן או הזיות סכיזופרניות? מכיוון שהוא לא היה מסוגל לבחור, הוא החליט ללכת על "כל התשובות נכונות". הבעיה היא שכל אחת מהתשובות יצאה הכי לא נכון שאפשר.

יכול להיות שנתקלתם מתישהו בסרט ישראלי קצר בשם "המחברת הסגורה", המספר על הנער יותם, שיש לו מחברת והיא כל הזמן סגורה. הצופה הממוצע שנתקל בו בלי ידע מוקדם כנראה יחשוב שזה פשוט סרט מאוד מטופש ולא מקצועי – הכתיבה מגוחכת, העריכה לא שומרת על המשכיות ויש שוטים שחוזרים על עצמם. רק שהכל מכוון: "המחברת הסגורה" הוא פרודיה מאוד מודעת לעצמה על כל הסרטים שנעשים במגמות קולנוע בתיכונים, עם כל הבעיות והקלישאות הקבועות שאפשר למצוא בהם. זה גרוע וטיפשי בכוונה תחילה. אם "תורשתי" היה משתחרר קצת ולוקח בהומור את השטויות שהוא עושה, יכלנו לקבל כאן יופי של "מחברת סגורה" על סרטי אימה פסיכולוגיים. אבל הוא מתעקש לקחת את עצמו ברצינות והוציא מהקהל הרבה צחוקים לא מכוונים, במיוחד בסיקוונס הסיום שלו, שכולל קטע כל-כך מגוחך שאין שום דרך לקחת אותו ברצינות. אפילו מ. נייט שאמלאן כנראה היה חושב שזה מטומטם באופן מדהים.

טוני קולט נותנת כאן הופעה…מעניינת. לא טובה, ובטח שלא תצוגה שראויה לפרס כלשהו. אבל גם לא הייתי מגדיר את המשחק שלה כ"גרוע". בהרבה סצינות הבעת הפנים שלה עוברת מאפס למאה תוך שניה, וגם זה בעיקר מגוחך. כן הייתי נותן לה איזה פרס על שם ניקולס קייג' להופעה מוגזמת. לעומת זאת, אלכס וולף שמגלם את בנה, בהחלט גרוע. יש סצינה שהם חולקים ומדברים על נושא קשה למדי אבל פתאום שניהם פורצים בבכי כל-כך מוגזם שזה מאבד כל השפעה רגשית. צ'ארלי, הבת של אנני, בגילומה של מילי שפירו, היא לחלוטין הדמות הכי אמינה בסרט הזה, אבל כבר בהתחלה היא עושה רעש של נקישת לשון שהופכת למשהו חוזר בסרט וזה אחד הדברים שברצינות גרמו לי לתהות אם הוא בכל זאת כן פרודיה.

באמת שאני לא יודע איזה סרט ראו כל המבקרים שמרעיפים שבחים על "תורשתי", אבל מבחינתי מדובר באכזבה הגדולה של השנה. הסרט מתפזר לחלוטין אחרי המערכה הראשונה, תצוגות המשחק בו ביזאריות והוא מתלהב הרבה יותר מדי מהסימבוליזם השטחי והלא מעודן שלו (אנני מייצרת דגמים מיניאטורים של הבית והמשפחה שלה, והבן שלה לומד בבית-ספר סיפור שבו כוחות חיצוניים קובעים את גורלן של הדמויות. הבנתם? הבנתם?!). התכוננתי למשהו שיעשה לי צמרמורות כמו "הבאבאדוק" ובמקום זה קיבלתי משהו שאפשר בקלות לקרוא לו "מת לצעוק 6". הדבר שהכי מפחיד אותי זה שארי אסטר כבר עובד על הסרט הבא שלו. האימה.