גיבור

במקור: Hero
עוד יותר במקור: Ying Xiong
במאי: ז'אנג יימו
תסריט: לי פנג, וואנג בין,
ז'אנג יימו

שחקנים: ג'ט לי, טוני לאנג
צ'ו-וואי, מאגי צ'אנג, ז'אנג

זי-יי, דוני יין, צ'ן
דאו-מינג

שלום ילדים. בואו ושבו בנוחות בעת שאספר לכם סיפור אגדה. יש בה מלך אכזר, מתנקשים רבי עוצמה היכולים להביס צבאות שלמים, אהבת אמת, אהבת כזב, צחצוחי חרבות, וגיבור אציל נפש. ובנוסף לכל – אף אחד אינו בדיוק מי שהוא נראה.

היה היה נער חווה בשם ווסלי. לא רגע. סליחה, זו האגדה הלא נכונה. תנו לי להתחיל מחדש. לפני אלפיים שנה היתה סין מחולקת לשבע ממלכות, אשר נלחמו זו בזו ללא הרף. בראש ממלכת צ'ין עמד מלך אשר שם לו למטרה לכבוש את שש הממלכות האחרות ולהקים אימפריה עצומה. המלחמות הבלתי נפסקות גרמו לאוכלוסיית סין כולה לסבול מוות וייסורים במשך עשרות בשנים.

אף אחד לא אוהב לסבול, ובכל מקרה מתישהו זה קצת נמאס. לכן אין זה מפתיע ששלושה מתנקשים, שני גברים ואישה, בשם שמיים, חרב-שבורה ופתית-שלג (תאמינו לי שלא כדאי לכם לצחקק כך בפניהם), שמו להם למטרה להביא את חיי מלך צ'ין לקיצם. השלושה אינם מתנקשים במובן המקובל והשפל של המילה, אלא לוחמים עשויים ללא חת, בעלי כישורי לחימה היכולים לבייש אפילו את "האחד" (תבחרו אתם אם מדובר בקיאנו-ניאו או בג'ט לי). ניסיון ההתנקשות האחרון אירע שלוש שנים קודם לכן, כאשר זוג האוהבים חרב-שבורה ופתית-שלג הסתערו על ארמון המלך, התגברו על אלפי חיילים, הגיעו למרחק מאה פסיעות ממנו, וכמעט הצליחו להפריד בין ראשו לגופו, בטרם נמלטו מהמקום ללא סיבה ברורה לעין.

אולם, כיאה לאגדה, אין רע ללא טוב. "אין שם" (ולא, אין המדובר בבובת גרב עם חתיכות תיל בולטות מקודקודה, אלא באמן הלחימה ג'ט לי) הוא איש חוק מהמחוז הנידח ביותר בממלכת צ'ין, אשר הקדיש עשר שנים מחייו לאמנות הלחימה בחרב, כל זאת כדי לזכות בכבוד ויקר, ומפגש אישי עם המלך. הבעיה היא שלהשיג את זה דומה קצת למשחק פוטבול – צריך להתקדם ביארדים, או ליתר דיוק בצעדים. מאז ניסיון ההתנקשות הכמעט מוצלח, המלך אינו מרשה לאף אדם (למעט משרתיו) להיות קרוב אליו מרחק הקטן ממאה צעדים. אבל הפחד של המלך מאויביו הישנים חזק יותר מחששו מאויבים חדשים. לכן הוא הבטיח למי שיביס את המתנקשים אדמות, זהב, והפרס הגדול באמת – מפגש קרוב הרבה יותר. הבסת שמיים תזכה את המנצח לשוחח עם המלך ממרחק 20 צעדים, ואילו מי שיביס את חרב-שבורה או פתית-שלג יזכה בכבוד לשהות במרחק 10 צעדים.

הסרט נפתח כאשר "אין שם" מגיע לארמון המלך ובידיו כלי הנשק של כל שלושת המתנקשים. בתמורה הוא זוכה למפגש המיוחל עם המלך, בו הוא מתבקש לתאר כיצד הביס אותם. מעלליו של "אין שם" מוצגים לצופים בפלאשבקים, המגוללים את הקרבות המרהיבים שלו ושל המתנקשים. אולם כאשר "אין שם" מסיים את סיפורו, מעלה המלך כמה רעיונות משלו באשר למה שהתרחש במציאות. רעיונות המטילים יותר מספק בהיותו של "אין שם" גיבור אמיתי.

כאן מתחיל פלאשבק חדש, הצובע את האירועים בצבע שונה, תרתי משמע. כל אחד מהפלאשבקים נשלט על ידי צבע אחר – אדום, כחול, לבן וירוק. ב"נשלט" הכוונה לנוף, למבנים, ללבוש של הדמויות – להכל. לשינוי הצבעים אמנם יש השפעה מרשימה ביותר על עצב הראייה, אולם לא מדובר בסתם גחמה של הבמאי, כיון שלכל צבע יש את המשמעות שלו, ויודעי ח"ן ימצאו בכך רמז מטרים באשר לאמיתות התיאור.

העלילה של 'גיבור', בדומה לרוב האגדות, עוסקת בבסיסה במאבק בין הטוב לרע. אלא שהפעם העלילה אינה פשטנית מבחינה מוסרית, וכל מהלך הסרט נועד לענות על השאלה מיהו בדיוק הטוב, מיהו באמת הרע, וחשוב מכל – למה. לא תמצאו בסרט דיונים מעמיקים באשר לטיב המציאות והאופי האנושי (מזל גדול. שבעתי כבר הקיץ מסרטים גדושי פילוסופיה בגרוש, שבמקום לגרום לסרט להיראות חכם, גורמת רק כאב ראש ותחושת ריקנות בסופו). 'גיבור' מתחמק מהמלכודת הזו כמעט לחלוטין – ליתר בטחון הוא מכיל בכל זאת קצת פילוסופיה מזרחית (הידעתם שאמנות הסיוף היא כמו קליגרפיה?) וגם מוסר השכל. אלא שפילוסופיה ומוסר השכל בסרט סיני דומים לעוגיית מזל סינית – הם קטנים, נשמעים מסתוריים, מתיימרים להבטיח למי שיצליח לפתור אותם להיות החכם באדם, והסיכוי שבאמת תפיקו מהם משהו מלבד כמה פירורים של ביסקוויט שואף לאפס.

'גיבור' הוא, כאמור, סיפור אגדה, וכיאה לאגדה טובה הוא מיתי ונראה גדול מהחיים. מבחינה ויזואלית אין כמעט מי שיכול לגבור על 'גיבור'. הסרט כל כך יפה, שאי אפשר לתאר אותו בלי להשתמש בסופרלטיבים או בביטויים קלישאתיים כמו ציור שמן שקרם עור וגידים, אורגזמה אופטית, או מסאג' לעיניים. 'גיבור' מכיל נופים עוצרי נשימה; שדות קרב הכוללים אלפי חיילים אמיתיים, ולא יצירי מחשב (ונסו רק לנחש את חשבון האורז שקיבלו בסוף ההפקה); אינספור מטחי חיצים מעופפים באוויר בכמות בלתי תיאמן, שתגרום אפילו ללגולאס לרוץ ולהתחבא בחיק אראגורן; את ז'אנג זי-יי היפהפייה (הזכורה לטוב מ'נמר דרקון') המשחקת את ירח, בת טיפוחיו של חרב-שבורה, שלמראה עיניה המצועפות יימס גם הקשוח שבלבבות; ועוד כהנה וכהנה מראות, שגם השגרתיים והפשוטים שבהם נראים כמו יצירה הראויה למוזיאון.

אם מקנן בכם עתה החשש כי את כל קטעי הפעולה ניתן לדחוס לטריילר של שלוש דקות, אין לכם מה לדאוג. 'גיבור' מכיל תצוגה כמעט בלתי פוסקת של אומנויות לחימה מזרחיות מהסוג המשובח, שתגרום גם לבעל הדרישות המחמירות ביותר להיאנח מעונג. כך תתקשו למצוא בסרט סצינה שאינה מכילה קרב מסוג כלשהו, ותתקשו למצוא דמות לוחמת שאינה עוסקת בכוריאוגרפיה קטלנית המשלבת צחצוח חרבות נמרץ תוך התעלמות בוטה ומדהימה מכוח המשיכה. ואני לא מדבר על איזה ריחוף קטן פה ושם, אלא על מקום ראשון בתחרות הרד בול פלוגטג, כולל קטע המטס מעל מקווה מים. והכי טוב – כיוון שאין המדובר בסרט מערבי, הדמויות אינן מבזבזות זמן יקר על הסברים מטופשים כיצד הן מסוגלות לעשות זאת ("אנו חיים בתוכנת מחשב", "אני מגן על מגילה קסומה", "כי זה מה שהמפיק רוצה"), הן פשוט עושות את זה. יתר על כן, בהתאם לאווירה של הסרט כולו, כל אחד מהקרבות מתרחש על רקע מרשים אחר: סיוף בגן העומד בשלכת של עלים כתומים-צהובים, כשכל הנפת חרב מלווה במשב צבעוני של רוח עזה; קרב מוחות סוער המתנהל בחצר אפרורית, כשברקע מתנגן דואט לכלי פריטה ולטיפות גשם; משחק של חתול ועכבר בתוך ארמון רחב ידיים, בינות לוילונות משי ירוקים ומתנפנפים; ואף תצוגת תכלית של יכולת לחימה בחרב בתוך ארכיון המכיל תילי תילים של מגילות.

אם אתם אוהבים אגדות או סתם נהנים מאומנויות לחימה, או אם חשבתם שהטיול במדבר באמצע 'נמר, דרקון' היה מיותר, אתם חייבים לעצמכם לראות את 'גיבור'. גם אם השתעממתם מסרטיו הקודמים של ז'אנג יימו ('הדרך הביתה'), ואתם סבורים שהסיפור של הסרט הזה לא יקנה אתכם, תנו לסרט צ'אנס. השתדלו גם לצפות בו על מסך גדול ככל האפשר, כדי שתיהנו מהחוויה הויזואלית שהוא מספק במלואה ותשמרו אותה בזיכרון, כך שתוכלו להתחמם לאורו בפעם הבאה שתיצפו בסרט פעולה אפור ומשעמם.