היסטוריה של אלימות

במקור: A History of Violence
במאי: דיוויד קרוננברג
תסריט: ג'וש אולסון
מבוסס על קומיקס מאת וינס לוק וג'ון ווגנר
שחקנים: ויגו מורטנסן, מריה בלו, אשטון הולמס, אד האריס

בוקר. חם. חזית של מוטל אמריקאי טיפוסי, ישן ומכוער. המצלמה זזה בעדינות, בתנועה חלקה, עד שהיא נעצרת מול דלת אחת. הדלת נפתחת, יוצאים ממנה שני גברים. האחד מחויט, גרום, משועשע. השני עצבני, עייף, מרושל. הגרום ניגש לטפל בחשבון, העייף נכנס למכונית חדישה ונוסע לחכות לו ליד הקבלה. האור חסר רחמים, המצלמה עוקבת אחריהם לאט, בלי יומרה, כשהם זזים. המחויט יוצא מהקבלה, נכנס למכונית, אבל המרושל שכח למלא מים, ונשלח כלאחר כבוד לקבלה, שם יש קולר. לראשונה המצלמה עוזבת את חזית המוטל ועוקבת אחריו פנימה, לקבלה, שם יושב בעל המוטל, גרונו משוסף מצד לצד. על הרצפה, ליד גופת המנקה, שלולית של דם. המרושל מעיין באדישות בגלויות שבסטנד, ניגש לקולר, מתחיל למלא את המיכל, כשלפתע נפתחת דלת – ילדה קטנה, מבוהלת עד עמקי נשמתה, מתבוננת בו באימה. "שששש", הוא אומר לה, "ששששש", עיניו כנות. ואז שולף אקדח ויורה ישר בנו, למצלמה, בה.

ברוכים הבאים ל'היסטוריה של אלימות'.

טום סטאל (ויגו מורטנסן) הוא איש בר מזל, או כמו שאשתו אידי (מריה בלו) טוענת, סתם איש טוב שקיבל את המגיע לו: חיים בעיירה שלווה ונעימה, אשה אוהבת שגם נראית כמו דוגמנית והיא גם עורכת דין, ילדה בלונדינית חמודה, ואפילו בן הטיפשעשרה ג'ק (אשטון הולמס) שלו נסבל, יחסית. חוץ מזה, הדיינר המקומי בבעלותו, והוא אוהב ללכת לעבודה כל בוקר דרך השדות המוריקים. אלא שהערב, ממש כשהוא מתכוון לסגור, נכנסים שני לקוחות: האחד מרושל, השני מחויט. בעודם מבהירים לטום שלא יעזבו למרות שהגיעה שעת הסגירה, ושהם מתכוונים להרוג כל אחד ואחד מהנוכחים, טום מבהיר להם שהם נכנסו לדיינר הלא נכון, והורג את שניהם בנחישות מפתיעה.

טום הופך לגיבור מקומי, ואף מופיע ב-CNN, מה שגורר שתי תוצאות לא צפויות – ראשית, בריון מקומי נטפל לג'ק בבית-הספר, ושנית, פתאום מגיעים לדיינר מאפיונר מצולק מפילדלפיה, ושני שומרי הראש שלו. המאפיונר, קארל פוגרטי (אד האריס בתפקיד מושלם), מתעקש לקרוא לטום ג'ואי קיוזאק, ומתעקש שלא רק שהוא מכיר אותו, אלא שמדובר בהיכרות אינטימית שעלתה לו, למאפיונר, בעינו השמאלית. טום לא מבין מה פוגרטי רוצה ממנו, אבל פוגרטי לא ממהר להסתלק, והעימות בלתי נמנע. המתח מתחיל לפרק את משפחת סטאל האידילית – אידי כבר לא בטוחה כל-כך מיהו טום, ועם מה היא צריכה להתמודד; ג'ק, שגם ביום טוב הוא פקעת של רגשות סותרים ואלימים של גיל ההתבגרות, מתחיל בסדרה של פיצוצים מבוקרים יותר או פחות; וטום חושש מהכוחות שקורעים את המשפחה מבפנים, ומאלו שמאיימים להרוס אותה מבחוץ.

'היסטוריה של אלימות' הוא סרט של דיוויד קרוננברג ('הזבוב', 'אקזיסטנז', 'ארוחה עירומה' ועוד), אבל לא תמצאו כאן יצורים מעוותים, הזיות נוטפות ריר או התנהגות פסיכוטית מוקצנת. הסרט הוא ריאליסטי, אפילו היפר-ריאליסטי: המצלמה נמנעת מתנועות מיותרות, ואין שימוש בטכניקות עריכה אגרסיביות כמו האטת ההתרחשות או שינוי זוויות לנוחת הצופה. אין פלאש-בקים, כלום. הסרט עוקב אחרי הדמויות ומה שהן עושות, לא מספר לנו מה עובר להן בראש, לא מתעכב על פרטים כדי שנוכל להבין אותם לאט, בנוחיות. אם זה נראה לכם סטנדרטי, תנסו לחשוב על הסרט האחרון שראיתם שהציג אלימות או סקס בלי לטשטש, לייפות או להאריך אותם. בסרט יש שתי סצינות סקס וארבע סצינות אלימות, לא יותר, וכולן חולפות מהר ומשתלבות היטב בסיפור הכללי – כמו בחיים. אבל כולן ישירות, בוטות, מלוכלכות – כמו בחיים. אין כאן הרבה דם ואיברים מרוסקים, אבל מה שיש כל-כך אמין, שזה מזעזע עד לעמקי הנשמה.

בסרט אין ולו פרט אחד מיותר או מחופף. הפסקול של הווארד שור נמצא ברקע במידה, ולא יותר. הסטים מעבירים בדיוק את התחושה הנכונה, ובעיקר, לכל דבר בסרט יש סיבה. למשל, שני הרוצחים מההתחלה אמנם נעלמים תוך רבע שעה, אבל הסצינה הפותחת שלהם קובעת את הטון של הסרט. מה שתורם עוד יותר היא העובדה שכל השחקנים נותנים הופעות נהדרות ואמינות. ויגו מורטנסן (ליהוק מושלם) מפגין משחק מצוין, מריה בלו נותנת הופעה טעונה בסקס וכאב, ואד האריס מצליח לאפיין דמות בעזרת מגוון הבעות מוגבל, שפת גוף וחמישה משפטים.

יש לי רק בעיה אחת עם הסרט: אין לי מושג מה הוא מנסה לומר. 'היסטוריה של אלימות' מכיל גם טקסט, וגם סאב-טקסט. במלים אחרות – הוא לא רק מספר סיפור באופן ישיר, אלא הסיפור הוא גם אלגוריה, משל. זה ברור מבחירת הסצינות, ממוטיבים חוזרים (כמו מכונית שלא מתניעה, עד שברגע ספציפי היא דווקא מתניעה בלי שום בעיה), משם הסרט ובעיקר מהיחסים בין הדמויות. אבל מה הנמשל? במה עוסק הסאבטקסט? אין לי שמץ של מושג, ולמרות שאני אוהב סרטים שברור שמי שעשה אותם חכם ומוכשר, אני לא אוהב להרגיש כמו טיפש.

מצד שני, גם ברמת הסיפור הפשוט, בעיקר בגלל הביצוע המופלא של כל המעורבים, הסרט מאוד מעניין ומאוד שונה – יש בו יותר מדי יחסים ורגעים מהורהרים בשביל סרט מתח, פחות מדי אלימות מסוגננת בשביל סרט פעולה, ויותר מדי סקס בשביל דרמה משפחתית. קרוננברג לא עושה לנו הנחות, בשום צורה, ומשום כך לראות את 'היסטוריה של אלימות' זה כמו לחטוף מכה מדויקת בזמן קליע. הדברים בסרט נראים איטיים – לכאורה יש זמן לחשוב – אבל למעשה הם לחלוטין בלתי ניתנים לעצירה, עד שכהרף עין מצאתי את עצמי על הרצפה. תוהה ומבולבל, הרצתי את הסרט שוב ושוב בראש, מנסה להבין מה קרה.