ביקורת: היטמן – סוכן 47

בפעם המיליון: לראות אנשים יורים באקדח זה לא מעניין אם לא מבינים מי יורה במי ובאיזה הקשר
שם רשמי
היטמן: סוכן 47
שם לועזי
Hitman: Agent 47

יכול מאוד להיות שאתם לא זוכרים, אבל לפני כמה שנים יצא סרט בשם "היטמן", המבוסס, בערך, ‏על סדרת משחקי המחשב באותו שם. הוא היה גרוע מאוד. ולכן, על פי הגיון בריא, היה צריך לא לעשות סרטים כאלה יותר. ועל פי ההגיון ההוליוודי, זה רק אומר שהסרט הבא בסדרה צריך להיות לא המשך, אלא ריבוט. אז עכשיו יש עוד סרט שקוראים לו "היטמן", שהוא לא המשך של ‏הסרט קודם אלא סיפור חדש לחלוטין. "היטמן: סוכן 47" החדש יכול להתגאות בהישג מרשים ‏אחד: הוא מצליח לגרום ל"היטמן" הקודם להיראות, בהשווואה, כמו סרט טוב. לא פשוט.‏

סיכום עלילה של סרטי אקשן, לעתים קרובות, הוא עניין חסר תוחלת, כי מה זה כבר משנה. אפילו אם לסרט יש עלילה סוחפת ומרתקת, בקריאה זה תמיד יהיה "‏א'‏ מנסה לחסל את ‏ב'‏ כי הוא הרג ‏את ש'‏ ואז כולם יורים זה בזה". זה בהחלט נכון גם כאן; יש פה אנשים שיורים באנשים אחרים. ‏מעבר לזה, קצת קשה להבין, ולמי יש כח להתאמץ בכלל. ליוצרי הסרט כנראה שלא. 47 הוא סוכן, ‏אדם ששופר גנטית, והוא עובד ברשות… משהו, ומנסה לעצור ארגון מרושע בשם הסינדיקט ‏‏(ישר מ"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים") שרוצה לייצר עוד סוכנים כמוהו. עד כאן זה די ‏מובן. אבל מהרגע הראשון נמצאת בתמונה גם אישה, קטיה (האנה וור). היא מתחבאת ממישהו ‏ומחפשת איזה איש. ואז מתברר לה שהאיש היא מחפשת הוא בעצם אבא שלה. כל אותו זמן ‏הסינדיקט מחפש את קטיה כדי למצוא את אבא שלה: הם חושבים שהיא יודעת איפה הוא, למרות ‏שהיא לא. אבל אז פתאום היא כן יודעת איפה הוא. למה היא חיפשה אותו לפני שהיא ידעה שהוא ‏אבא שלה? ממה היא התחבאה כשהיא לא ידעה שמישהו רודף אחריה? הסרט לא טורח לענות על ‏השאלות האלה. התשובה כנראה נמצאת איפשהו בין השכתוב התשיעי והעשירי של התסריט. יכול ‏להיות שפעם כל העסק הזה היה הגיוני. בסרט הזה, העלילה היא לא יותר ולא פחות מבולשיט לא ‏קוהרנטי.‏

אחרי קטיה רודף גם 47 (רופרט פרנד), שאותו הסרט מנסה להציג בהתחלה כנבל, כאילו שלא ‏ידענו שהסרט הוא עליו – הרי זה לא שהסרט נקרא על שמו והוא הדמות היחידה בכל הפוסטרים ‏או משהו. 47, בכל הגירסאות שלו, תמיד היה אדם חסר-רגש, אבל הדרך שבה פרנד בוחר לגלם ‏אותו היא הבעה קבועה (ומוצדקת) של שיעמום. ‏

ושוב אותו פזמון חוזר שנמאס לי כבר לכתוב ועוד יותר נמאס לי לראות: למרות כל זה, הסרט היה יכול להצדיק את הצפיה בו אילו רק היה בו אקשן ‏טוב, ושוב עולה המנגינה: האקשן פשוט רע. זה פשוט ממשיך לקרות: סרטי אקשן מופקדים בידי במאים שאין להם מושג איך לצלם, לביים ולערוך אקשן. לראות פיצוצים ואנשים יורים באקדח זה משעמם. כדי להפוך את זה למעניין צריך להבין מי ‏יורה במי ואיפה הם עומדים זה ביחס לזה. זה נשמע כל כך בסיסי ומובן מאליו, אבל כל כך הרבה ‏סרטים פשוט לא מבינים את הקטע הזה. אנחנו רואים איש אחד יורה, אנחנו רואים איש אחר יורה, ‏אנחנו רואים איש אחד נופל, ואין שום דרך לדעת מי ירה במי ובאיזה הקשר. למרבה הצער כנראה ‏שיש גרעין קשה של צופים שלהם באמת לא אכפת מה בדיוק קורה כל עוד יש על המסך אנשים ‏שיורים, אחרת הבעיה הזאת היתה כבר נפתרת. "היטמן: סוכן 47" לא יוצא דופן מהבחינה הזאת: יש פה סצינות אקשן שהיו כנראה יכולות להיות יפות אילו הן היו ערוכות כך שהיה אפשר להבין מה קורה בהן. בכל זאת, הוא מציע כמה שיאים של עריכה כושלת: למשל, כשבאמצע סצינת אקשן מרובת משתתפים אנחנו רואים את 47 פורש ידיו ויורה בעת ובעונה אחת לימין ולשמאל – וזהו. הסרט לא טורח להראות לנו במי הוא ירה או האם הוא פגע. אפשר להניח שהיו שם אנשים רעים כלשהם, ושעכשיו הם מתים, אבל ככל הידוע לי, ייתכן שהוא פשוט לא אהב את עיצוב הפנים של החדר והחליט לחסל את הקירות. ולא, אם מראים את זה בהילוך ‏איטי זה לא הופך את העסק למגניב יותר. זה רק הופך אותו לאיטי יותר.‏

‏"היטמן: סוכן 47" הוא קישקוש שיש לו צורה כללית של סרט אקשן. העובדה שיש לזה שם של ‏משחק מחשב ושיש בזה אנשים עם אקדחים היא לא סיבה לראות את זה.‏


פורסם במקור בוואלה